תא"ק 58483-05-13 אזולאי נ' לוי

בפניי בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 18.9.14, בהיעדרו של המבקש (התובע).

ביום 18.9.14 התקיים דיון, אליו לא התייצב התובע. נוכח זאת, נמחקה התביעה והתובע חויב בהוצאות הנתבע, בסך 7,500 ₪, אשר ישולמו רק אם פסק הדין לא יבוטל והתביעה לא תוגש בשנית.

לטענת התובע, הוא לא התייצב לדיון עקב טעות הנובעת ממעבר משרד.

הנתבע מתנגד לביטול הדיון ובין השאר טוען שהנתבע זלזל בביהמ"ש ובצד שכנגד וכי סיכויי התביעה אינם גבוהים.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לתשובה, הגעתי למסקנה כי יש לתקן את פסה"ד כך שהוצאות יופחתו לסכום של 2,000 ש"ח ובכפוף לכך, יש לדחות את הבקשה. להלן אפרט נימוקיי.

בהחלטה האם לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד, על בית המשפט לבחון אם יש לבטלו מחובת הצדק, ולחילופין אם נכון לבטלו מכוח שיקול דעת בית המשפט. בענייננו אין עילת ביטול מחובת הצדק.

בהחלטה אם לבטל פס"ד על בסיס שיקול דעת בית המשפט, מביא ביהמ"ש בחשבון שני שיקולים: הראשון- הסיבה לאי ההתייצבות; והשני, החשוב יותר- מהם סיכויי המבקש. הגישה המקובלת כלפי בקשת ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד הינה כי אם מתברר כי אי ההתייצבות אינה נובעת מזלזול, ואפילו מדובר ברשלנות של המבקש, אולם סיכויים סבירים לגופו של עניין, יעדיף בדר"כ ביהמ"ש לדון בשאלות השנויות במחלוקת לגופן ויבטל את פסה"ד.

במקרה זה, אני סבור שסיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים: מדובר בתביעה שהוגשה על סכום של 146,259 ₪, המתבססת בעיקר על שתי חשבוניות, חשבונית מיום 3.12.1997, על סך 19,563 ש"ח (נספח ג'), אשר כל החיובים המופיעים בה התיישנו וחשבונית מ- 30.4.2000, על סך 41,240 ₪ (נספח ד'), המכילה גם את החיובים שבחשבונית הראשונה.

התביעה הוגשה בתחילה בשנת 2006, בת"א 637/06 (להלן: "התביעה הראשונה"). ההליכים בתביעה הראשונה עוכבו ביום 24.6.07. ביום 16.11.09 בוטל צו הכינוס, שהיה הגורם לעיכוב ההליכים. למרות זאת, התביעה בתיק זה הוגשה רק ב- 29.5.13.

החיובים המופיעים בנספח ד' הקודמים לשנת 1999, התיישנו כבר במועד הגשת התביעה הראשונה. החיובים אשר יכול ולא התיישנו במועד הגשת התביעה הראשונה, מסתכמים בסכום של 3,500 $ ומתייחסים לשנת 1999. לא ברור אם ואיזה מחיובים אלה התיישנו במועד הגשת התביעה הראשונה, אך גם אם התביעה לגביהם לא התיישנה במועד הגשת התביעה הראשונה, סיכויי התביעה לגביהם אינם גבוהים, מהסיבות הבאות: 1) נוכח חלוף הזמן בין ביטול צו הכינוס למועד הגשת התביעה, נראה שנכון יהיה לקבוע שהתביעה כולה התיישנה; 2) גם אם התביעה לא התיישנה, הרי שקיים שיהוי רב בין מועד החיוב הנטען למועד הגשת התביעה הראשונה ושיהוי רב נוסף ממועד ביטול צו הכינוס ועד להגשת התביעה הנוכחית, שיהוי אשר גרם לנתבע נזק ראייתי; 3) נספח ד', להבדיל מנספח ג', אינו מאושר על ידי הנתבע וקיימים ספקות רבים המתעוררים מעיון במסמכים, כך לדוגמה, לא ברורים החיובים לגבי שנת 1999 בשים לב לכך שממסמכי התובע עולה שלא הייתה פעילות באותה שנה.

באשר לסיבת המחדל, לא נראה שמדובר בסיבה טובה, אך ככל הנראה מדובר ברשלנות של התובע ולא בזלזול.

אם תישאר מחיקת התביעה על כנה, לא ייגרם נזק לתובע אשר יכול להגיש את התביעה בשנית לעומת זאת ביטול המחיקה יגרום נזק למתדיינים אחרים, בכך שתיק זה יקבל עדיפות על תיקים אחרים. בנוסף, ביטול פסה"ד יעשה בכפוף לתשלום הוצאות ונראה לי עדיף לאפשר לתובע לשקול אם הוא מבקש להמשיך את ניהול ההליך.

נוכח האמור, אני סבור שיש להשאיר את מחיקת התביעה על כנה ולקבוע כי היה ולמרות ההערות לעיל יחליט התובע להגיש את התביעה פעם נוספת, ישלם הוא לנתבע הוצאות בסך 2,000 ₪ בגין הדיון אליו לא התייצב.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשע"ה, 18 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.