תא"ק 57726-01-15 אספן גרופ בע"מ נ' לחמני ואח'

בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבעים 3-2, שנתבעו כערבים לחובות הנתבע 1 לתובעת.

1.ברקע הדברים: הנתבעים 3-2, הם המבקשים, הם הוריו של הנתבע 1 (להלן: יובל). יובל התקשר בשנת 2003 בהסכם לשכירת נכס בקניון עם חברה בשם מורי השקעות בע"מ, שלטענת המשיבה בינתיים נתגלגלה ונתמזגה במשיבה ברבות השנים. המבקשים ערבו לחובותיו של יובל מכוח ההסכם, לרבות בכל תקופת שכירות עתידית ככל שהצדדים יאריכוה (נספח 1 לתביעה). ארכות באו גם בשנים 2004 ו-2009 (עד לחודש אוגוסט 2012), שגם להן נלוו כתבי ערבות דומים חתומים לכאורה בידי המבקשים (נספחים 2 ו-3 לתביעה). בשנת 2013 נחתמו שני כתבי הארכה של תקופת השכירות (נספחים 4 ו-5 לתביעה), הפעם עם המשיבה, בלא החתמת המבקשים כערבים.

2.לטענת המשיבה בתביעתה, לא שילם יובל את חובותיו, בסך 46,272 ₪. הוא נתבע מכוח ההסכם, והמבקשים מכוח ערבותם להסכמים הקודמים.

3.המבקשים הגישו בקשה לאקונית במיוחד בכתב יד ובה עתרו לרשות להתגונן, בלא תצהיר. טענתם: הם חתמו על הסכמים התקפים עד לחודש אוגוסט 2012, בעוד שהתביעה מתייחסת לחובות מאוחרים יותר, מכוח הסכמים שהמבקשים לא ערבו להם. המבקשים עמדו גם על גילם (בני 75) ומצבם הרפואי, וקשייהם הכלכליים.

4.בדיון ציינה המבקשת כי הגישה גם תצהיר לאימות טענותיה. היא ביקשה לטעון עוד כי גם על ההסכם משנת 2009 לא היא שחתמה. היא הוסיפה עוד כי לא ידעה על מה היא חותמת. ב"כ המשיבה לא ראה לחוקרה על תצהירה, וגרס כי נוכח כתבי הערבות שהמבקשים הודו כי חתמו עליהם, יש להחיבם בחובו של יובל. אשר ליובל, יצוין, הלה לא התגונן וניתן נגדו פסק דין כמבוקש.

5.לאחר הדיון וקודם להכרעה בבקשה הצעתי כי הצדדים ינסו לייתר את המחלוקת, אך המשיבה הודיעה כי אינה זוכה לשיתוף פעולה של המבקשים ולכן עותרת היא להכרעה בבקשה.

6.דין הבקשה להתקבל.

7.ראשית יצוין כי אין לאפשר למבקשים לסטות מגרסתם המקורית בבקשת הרשות להתגונן, שלפיה חתמו על ערבותם גם להסכם ההארכה משנת 2009 (נספח 3 לתביעה). מכאן שברי שערבותם חלה עד לחודש אוגוסט 2012; עם זאת החובות נצברו לאחר מכן (נספח 6 לתביעה), ולכן השאלה תהא האם המבקשים אחראים לחובות אלה מכוח כתבי הערבות שחתמו עליהם.

8.אין המדובר בשאלה טריוויאלית. המשיבה נאחזת בלעדית בשורה בכתב הערבות שעניינה בחבות המבקשים גם לחובות שייווצרו בתקופות עתידיות. המדובר בהסכמה חוזית, שיש לרדת לפשרה. גם אם המבקשים אינם בבחינת ערב יחיד מוגן (שכן אין טענה שהמשיבה היא מלווה), דיני החוזים חולשים גם על התקשרות זו. ככל שבעל דין טוען שלא הובהר לו כי הוא יערוב גם להתחייבויות עתידיות, יש לברר טענה זו. מובן שהמדובר בטענה בעל-פה נגד מסמך בכתב, כאשר ככלל אדם מוחזק בדרך כלל כיודע על מה הוא חותם, ברם לצרכי בקשת הרשות להתגונן יש לבחון האם המדובר בהגנה אפשרית, לא כיצד יוכיחוה המבקשים. בפרט כך כאשר מדובר במצב שבו איננו יודעים מה בדיוק טיב ההתחייבות, מה פשר היווצרות החובות בתקופה שלאחר תום תקופת השכירות שמגובה בערבות, כיצד ארע שהשכירות (אם אותה שכירות היא) המשיכה גם לאחר חודש אוגוסט 2012, ללא הסכם, לא הובהר עד תום הקשר שבין המשכירה המקורית לבין המשיבה, זולת הטענה למיזוגים לרוב, ולא ברור כלל ועיקר מדוע המשכירה (מורי השקעות) הקפידה להחתים את המשיבים על כל הסכם להארכת תקופת השכירות, באופן המונע מחלוקות, ואילו בעת הארכת השכירות בשנת 2013 בחרה המשיבה פעמיים שלא לערב כלל את המבקשים, שעל ערבותם לכאורה ביססה את התקשרותה בהסכם עם יובל. אין אפוא לומר כי עסקינן במצב שבו "ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו" (ע"א 3300/04 צול נ' בנק המזרחי המאוחד (9.12.09)), ועל כן בסיס למתן הרשות להתגונן (גם אם לא טריוויאלי, נוכח לאקוניות טענות המבקשים)– קיים אפוא.