תא"ק 57509-07-12

בפני בקשת רשות להתגונן, שהוגשה על ידי המבקשים, כנגד תביעת המשיב לתשלום סך של 531,000₪, בגין חבות המבקשת כלקוחה והמבקש כערב.

התביעה בסדר דין מקוצר הינה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נב(1) 390, 400 (1999)).

בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים, את ההכרה בזכותו להתגונן. המימד החוקתי הנילווה לזכות להתגונן מוסיף חיזוק-יתר לכלל הנקוט בהלכה הפסוקה מזה שנים רבות לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו. הנטייה בפסיקת בית המשפט היא ככלל לתת רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, (09/12/09); ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ פ"ד לו(3) 518, בעמ' 524 (1982)).

כלל הנקוט בהלכה הפסוקה מזה שנים רבות לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו... על בית המשפט הדן בבקשת רשות להתגונן להניח כי טענותיו של הנתבע הינן אמת, כאשר אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר, כשלעצמו, בסיס לאי מתן הרשות להתגונן. (ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ,15/06/09, מופיע בנבו). אין בשלב הרשות להתגונן שקילת מהימנות או קביעת ממצאים (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית-תשס"ט, פרק כ״ה 393, 402).

טענות המבקשים

המבקשים טוענים לאי גילוי מלא המסמכים שהתבקשו להגנה, וזאת בניגוד להחלטת ביהמ"ש מיום 24/9/14, המבקשים צרפו מכתב מומחה הקובע כי חסרים מסמכים, לצורך עריכת חוות דעת מלאה אודות ניהול החשבון, הנפקות של אי המצאת המסמכים, היא מתן רשות להגן ללא תנאי. המשיבים מצדם טוענים, כי המסמכים הועברו ביום 5/3/14 ובכל הנוגע לדרישה נוספת, לטענתם לא פורטו מהם המסמכים הנדרשים ומהו הצורך ובנוגע למומחה "שגיא חישובי ריבית" הוגש המכתב ללא תצהיר ולא הוכיחו מהו הקשר העובדתי והמשפטי לטענות ההגנה ועל כן יש לדחות טענתם.

עוד טוענים המבקשים לאי גילוי מידע באשר לצ'קים של לקוחות החברה, שהבנק פעל לגבייתם. המשיב לא גילה מה עלה בגורל הצ'קים המצויים בידיו, לאור חובתו של הבנק למנוע נזק לצ'קים המצויים בידיו, חובה הרובצת בראש ובראשונה לפתחו של הבנק, מצב בו צ'קים מעוכבים בידי המשיב שלא עושה כל פעולה לשם הבטחת סיכויי גבייתם נוגד את החובה הבסיסית המוטלת על הבנק, למשיב יש את כל ההגנות של צד ג' ה"אוחז כשורה" בצ'קים, ועליו לפעול בהליכי הוצל"פ בעניינם כדי להקטין את החוב. מנגד טען המשיב כי שלח לחברו מכתב, המפרט את פעולות הגבייה שביצע ביחס לצ'קים שבחזקתו (מש/1).

לטענת המבקשים, המשיב ביצע העברת כספים על ידי הבנק לטובת צדדי ג' בניגוד לדין. ביום 1/4/12 הגיעו למשיב לפירעון מס' רב מאוד של צ'קים, בסכומים גדולים, כאשר יתרת החשבון עמדה על 208,385.95 ₪ בחובה, וסך המסגרת המאושרת היתה 200,000 ₪, המשיב בהתאם להוראות חוק בנק ישראל ביום 3/4/12 לא כיבד את שמונת הצ'קים בסכום 236,063 ₪, ובהתאם לחוק בשל החזרה של 5 צ'קים הוציא "הודעת התראה" לפי חוק צ'קים ללא כיסוי, ואף חייב את החשבון בעמלה של 60 ₪ בגינה. כל זאת למרות שלטענת המבקשים הבטיחו להסדיר את החוב בעת מכירת הנכס הפרטי שלהם, אך הבנק לא שעה לבקשתם. למרות זאת בימים 4/4/12, 5/4/12, 12/4/12, ללא הרשאה מפורשת של המבקשים, ולמרות יתרת החוב, העביר הבנק תחת "פקודת יומן" את הכסף בגין הצ'קים למחזיקי הצ'קים, סך משיכות 236,063 ₪, ויתרת החשבון עלתה לסך 391,890.95 ₪ (נספח ג', מש/3). טענת המשיב הינה כי ממילא היתה המבקשת חייבת לשלם צ'קים אלה מאחר והמבקשת קיבלה מהספקים את הסחורה. המבקשים דוחים את הטענה בנימוק שהיחסים בין המבקשת לנפרעים, הספקים, הם במישור היחסים העסקיים שביניהם, וזה מישור אחר ונפרד מדיני הבנקאות, עליהם חלים דיני הבנקאות. עוד טוענים המבקשים כי המבקשת בפירוק ועל הנפרעים להגיש תביעות חוב למפרק, ולקבל את חלקם לפי סדר הקדימויות שבדין (נושים לא מובטחים). הבנק נתן התראת הגבלת חשבון, ולאחריה כיבד אותם צ'קים, בגינם הגביל את החשבון, ומכאן טוענים המבקשים טענת קיזוז על סכום הצ'קים שהועברו לצדדים שלישיים, שלא כדין. לאחר אירועים אלו הופסקה הפעילות העסקית השוטפת בחשבון. הבנק החל להחזיר צ'קים וכן את הוראות הקבע, מסיבת "א.כ.מ", וכן הפעיל את פירעונות הלוואה לחשבון פיגורים. ביום 31/7/12 לא כובד שיק 49,554 ₪. ביום 2/8/12 חויב החשבון בסכום השיק, ללא אישור מהמבקשים ותוך חריגה נוספת מהמסגרת שיתכן כי בוטלה כליל משנותק "הלכה למעשה" הקשר בין המבקשים למשיבים (נספח ד' לתצהיר), ועל כן גם סכום זה יתווסף לטענת הקיזוז.

לטענת המשיב, כאמור, הצ'קים לא כובדו עקב חריגה מהמסגרת המאושרת וסורבו כדין בשל חוסר כיסוי. כל המוטבים בצ'קים היו ספקים שאכן סיפקו את הסחורה נשוא הצ'קים. המבקשים היו אמורים להביא לבנק הון עצמי מבנק מזרחי, אך עקב תקלה בלשכת רישום המקרקעין התעכבה ההעברה ועל כן סורבו הצ'קים. המשיב מסביר כי העברת כספים מחשבון החברה בסך 236,000 ₪, נעשתה בהתאם להוראות הבנקאות(שירות ללקוח), (מועד זיכוי וחיוב צ'קים), תשנ"ב-1992 כלל 4(ב). ביום 2/4/12 היה על הבנק להחזיר הצ'קים, אך לאור הבטחת המבקש להעביר כספים מבנק המזרחי, החזירם ביום שלמחרת, ונאלץ לשלם את כיסוי הצ'קים השונים למוטבים שלא הסכימו לקבל החזרת שיק באיחור, עובדות שהיו ידועות למבקש. המשיב טוען כי התנהלות זו של הבנק מנעה תביעות נוספות כנגד המבקש מצד הספקים, שהמבקש מאשר כי סיפקו את הסחורה.

המבקשים טוענים כי המשיב פגע בשמם הטוב, בהחזרת הצ'קים בהיעדר כיסוי מספיק, והיה בכך משום פרסום לשון הרע, כמשמעו בסעיף 7(א)(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק לשון הרע"), החזרת הצ'קים שלא כדין תחת הכיתוב "אין כיסוי מספיק", למרות שלאחר מכן המשיב כן כיבד את הצ'קים יצרה חוסר אמון מצד הספקים, פעולה שיכולה לגרום להתמוטטות כלכלית. עוד נטען כי בעקבות כך הבנק גם הוציא "התראה" לפי חוק צ'קים ללא כיסוי, וזו נרשמה בבנק ישראל, וזהו פרסום לפי חוק לשון הרע, לפיכך עותרים המבקשים לפיצוי בסך של 50,000 ₪ עבור כל שיק שלא כובד, וכיוון שחזרו 9 צ'קים הסכום יוכפל בהתאם ועל כן הדרישה לקיזוז הינה 450,000 ₪, ומכאן טוענים המבקשים לזכותם לקיזוז מסכום התביעה. המשיב טוען מנגד כי לא נגרם נזק למבקשים ועל כן לא מגיע לו כל פיצוי גם בגין טענת לשון הרע, ובכל מקרה יהא עליהם להוכיח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע (ת.א. (שלום חיפה) 7702/06 בן גוזי צבי נ' בנק לאומי (28.10.2007 פורסם בנבו), טענה שלא הועלתה. ובכל מקרה שיעור הנזק הסכום שנדרש 50,000 ₪ הינו סכום גג (ת"א (שלום ת"א-יפו) 57960/04 עיריית הרצליה נ' צלול עמותה לאיכות הסביבה ושימור ים סוף (22.08.2005, מופיע בנבו). לפיכך, טוען המשיב, הסכום 450,000 ₪ אינו מבוסס בדין ובפסיקה, ואין לקבל את הטענה.