לפניי בקשה למחיקת כותרת ובקשת רשות להתגונן.
רקע:
1.התובעת, חברה העוסקת בניקיון ופינוי פסולת מרשויות, הגישה תביעה כנגד הנתבעת לתשלום התמורה המגיעה לה בגין השירותים שניתנו על ידה בהתאם לחוזה בין הצדדים, כפי שהוארך ביום 13.08.13. לפי החוזה, התחייבה הנתבעת לשלם עבור שירותי תובעת סך 255,000 ₪ כולל מע"מ לחודש בתנאים שוטף +90 יום. לטענת התובעת, כמוסכם היא סיפקה בכל חודש חשבונית לתשלום אולם המבקשת הפרה את התחייבויותיה ולא שילמה לה את מלוא התמורה המגיעה. סכום החוב עומד על סך 860,391 ₪, ובתוספת מע"מ כדין סה"כ סך 1,015,261 ₪.
2.הנתבעת הגיש בקשה למחיקת כותרת ולחלופים למתן רשות להתגונן. לטענתה, התביעה אינה ראויה להתברר בסד"מ, שכן פרט להסכם משנת 2013 לא הוגשו מסמכים חתומים המעידים על החוב הנטען ואף לא הוגש ההסכם הקודם שנכרת בין הצדדים. לטענתה התובעת לא צירפה חשבונות ואישורים החתומים על ידי גורמים מוסמכים על ידי המועצה המעידים על ביצוע העבודה בפועל, כנדרש על פי ההסכם, ולכן אין לומר כי התקיימה דרישת הראייה בכתב.
3.לחילופין טוענת המועצה כי יש ליתן לה רשות להתגונן שכן התובעת לא צירפה ראייה לכאורה ו/או ראשית ראייה נגדה לביסוס תביעתה למעט ההסכם האחרון בין הצדדים. התובעת לא צירפה חשבונות מאושרים כדין על ידי הגורמים המוסמכים במועצה בהתאם לדרישת סעיף 12 להסכם. בנוסף לטענתה היא שילמה את מלוא חיוביה לתובעת באמצעות העברה ישירה לחשבונה. עוד, לטענתה, די בכך שהתובעת ביססה תביעתה גם עילת עשיית עושר ולא במשפט, כדי להורות על מחיקת כותרת שכן אין עילה זו יכולה להתברר בסדר דין מקוצר.
דיון והכרעה
4.תחילה אדרש לבקשה למחיקת כותרת התביעה. תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות) קובעת כי תביעה בסדר דין מקוצר היא תביעה לסכום קצוב מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב. ההלכה הפסוקה קובעת לעניין דרישת ה"ראיות שבכתב" כי אין היא מחייבת להיות ראייה להוכחת מלא התביעה אלא די בראשית ראייה (ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 735). עוד נפסק כי די בהבאת ראייה בכתב לחוזה עצמו ואין צורך להביא ראייה בכתב אף לעניין הפרת החוזה כתנאי מוקדם להגשת תביעה בסדר דין מקוצר (ר"א 104/86 אסתר ביטון נ' אליהו פרץ (פורסם במאגרים) (1986)).
5.בענייננו הוגש הסכם חתום על-ידי הצדדים, מכוחו מוגשת התביעה. כפי שצויין לעיל, אין צורך במערכת מלאה של ראיות בכתב, החתימה על הסכם המסגרת מספקת את דרישת הראייה בכתב ואין צורך כי גם החשבונות יהיו חתומים על ידי המועצה (ראו אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (2009), עמ' 396-397).
6.לעניין טענת המועצה כי לא צורף ההסכם הקודם בין הצדדים, אציין כי גם לעניין זה יש לראות בהסכם משנת 2013 כראשית ראייה לכך שקיים הסכם קודם שכן ההסכם עצמו מציין זאת ומפנה להסכם הקודם.
7.גם הטענה לעניין עילת התביעה שבדיני עשיית עושר ולא במשפט כשומטת את הבסיס תחת התאמת התביעה להידון בסדר דין מקוצר, דינה להידחות. אכן, ככלל עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט אינה מתאימה להידון בהליך של סדר דין מקוצר. אולם הפסיקה הכירה בכך שלא בכל מקרה בו מועלית בכתב התביעה בסדר דין מקוצר עילה של עשיית עושר ולא במשפט, הדבר מוביל למחיקת הכותרת. ייתכנו מקרים בהם העילה של עשיית עושר ולא משפט מקורה בחוזה ולכן היא תהא כשירה להידון בסדר דין מקוצר (ראה רע"א 7420/95 בתיה אריאלי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(4) 514; ע"א 3611/09 דוד אלישיוב נ' בנק הפועלים, (פורסם במאגרים) (2011)). זהו המצב בענייננו.
8.אשר לבקשה למתן רשות להתגונן;
9.כידוע, בהתאם להלכה הפסוקה, לצורך קבלת רשות להתגונן די לנתבע כי יצביע ולו על "קצה חוט" להגנה אפשרית, שאז אין לחסום בפניו את האפשרות להתגונן מפני התביעה נגדו. בשלב הדיוני של בקשת רשות להתגונן, אין הנתבע נדרש להוכיח סיכויי הגנה טובים, אלא להראות הגנה אפשרית. רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירת הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו, משוללת כל יסוד על פניה, לא תינתן רשות להגן (ע"א 620/06 חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי (פורסם במאגרים)(2008)). עם זאת, אין המבקש רשות להתגונן יכול לצאת ידי חובה בהעלאת טענות כוללניות בלבד, אלא עליו להיכבד ולפרט בתצהירו את פרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענת ההגנה שלו (ע"א 9654/02 חב' אחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46; ע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון, פורסם במאגרים). במקרי ביניים, כגון כאשר הגנה אפשרית קיימת אך היא קלושה או מאופיינת בחוסר בהירות, ניתן לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט לפי תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ולהתנות את מתן הרשות להתגונן בתנאים, כגון הפקדה כספית.
10.בענייננו, טענות ההגנה של הנתבעת הן שתיים. האחת, כי היא שילמה את מלוא חובה לתובעת. השניה, כי הנתבעת לא צירפה חשבונות מאושרים על-ידי הגורמים המוסמכים מטעם הנתבעת בהתאם לנדרש בסעיף 12 להסכם.
11.אשר לטענה הראשונה בדבר פירעון החוב, זו נטענה באופן כוללני וסתמי, מבלי שיוסבר או יובהר באיזה סכומים מדובר, והמצהיר מטעם הנתבעת (גזבר המועצה) לא ידוע לפרט דבר בעניין זה.
12.אשר לטענה השניה; זו נסמכת על סעיף 12 להסכם, הקובע כך:
"12. נוהל התשלומים: