תא"ק 52595-05-14 עווידה נ' גאבר

בפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה כספית בסך 2,370 ₪, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר. על פי כתב התביעה, מסר הנתבע את רכבו לתיקון במוסך של התובע, ומתוך החשבונית שהוצאה לו, ע"ס 5,371 ₪, נותרה יתרת חוב בסך 2,305 ₪, ומכאן התביעה.

בבקשת הרשות להתגונן, מודה הנתבע כי אכן מסר את רכבו לתיקון, אולם לדבריו המחיר היה 5,337 ₪, מתוכם הובטחה לו הנחה בת 10%, כ"הנחת הסדר מוסכים", והוא שילם 2 תשלומים ע"ס 1,640 ₪, אלא שאת היתרה אין לחייבו לשלם, שכן התברר שלמרות שחויב עבור "כיוון פרונט", טיפול כזה לא נעשה, ואילו הצבע התקלף מהמגן הקדמי.

המבקש נחקר קצרות, ואישר, כי התשלומים ששילם היו בסך 1,533 ₪ כל אחד, ולא כפי שטען.

דין הבקשה להידחות, באשר גרסתו של המבקש קרסה מכל וכל. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...

"על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.

"תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור: '...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים"...' (ע"א 594/85, בעמ' 722)..."

הגנת הנתבע מבוססת על שני חלקי-סיפור, האחד, אודות ההסכמות עם התובע והסכומים ששולמו, והשני, אודות ממצאי בדיקת הרכב לאחר שהוצא מהמוסך.

החלק הראשון קרס אגב החקירה, כשהמבקש הודה שהתשלומים שטען ששילם אינם הסכומים הנכונים, וניסה להסביר זאת באמצעות עריכת חישוב מופרך, לפיו מדובר ב-3 תשלומים שווים של סכום החשבונית לאחר ההנחה (עמ' 2 שורות 5-6), אלא שחישוב קל מלמד כי אין לדברים שחר. גם אם הסכום הבסיסי המוסכם היה 5,337 ₪ (ולא 5,371 ₪, כמופיע בחשבונית), וגם אם ניתנה הנחה בת 10%, מדובר ביתרה לתשלום בסך 4,803 ₪, אשר חלוקתה ל-3 תשלומים לא היתה מובילה ל-1,533 ₪ (וגם לא ל-1,640 ₪, כפי שנטען בתצהיר), אלא ל-1,601 ₪.

על פני הדברים, מדובר בגרסה מומצאת, אשר הנתבע ניסה להתאימה למציאות לאחר שעומת עם העובדות הנכונות.