תא"ק 52213-09-14 עו"ד הכהן ואח' נ' בניס לוי

1.בתאריך 26.2.2015 ניתן תוקף של פסק-דין להסכמה, שאליה הגיעו הצדדים בתובענה שבכותרת. כך, בין היתר, נפסק:

"1. [המבקש] וכל מי מטעמו יפנה לא יאוחר מיום 10.4.15 את המושכר הנדון – חנות בקומת הקרקע בבית שברח' שינקין מס' 4 בתל אביב יפו, בגוש 6933, חלקה 57, תת חלקה 4 – וישיבו לידי [המשיבים] כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ שהכניס.

2.עד למועד הפינוי, ישלם [המבקש] את החשבונות השוטפים בנכס, כדלקמן: חשבון החשמל, חשבון המים ודמי הארנונה. במועד הפינוי, יציג [המבקש] ל[משיבים] אישורים מאת הגורמים המוסמכים כי אין כל חוב הרובץ על הנכס בגין חשבונות אלה.

3.בכפוף לקיום האמור בסעיף 2 לעיל, ישיבו [המשיבים] לידי [המבקש], במועד הפינוי, את שתי הערבויות הבנקאיות בסך כולל של 66,000 ש"ח...".

2.הערבויות לא הוחזרו ועל כך מלין המבקש בעתירתו לפי פקודת בזיון בית-המשפט. טוב הוא עשה משהסכים – כמוהו כמשיבים – להצעתו של בית-המשפט לסיים את הפרשה בהסכמה נוספת. שכן, חוששני כי אם היה לכתחילה מקום לטרוניה בדבר אי-קיומו של פסק-הדין, יכׂלה היא להישמע מפי המשיבים דווקא.

3.פסק-דינו של בית-המשפט אינו עומד לביאור, אף לא לפירוש. לשונו פשוטה, ואת מצוותו הנהירה יש לקיים. דא עקא כי את האמור בסעיף 2 לפסק-הדין חפץ המבקש לפרש לפי הבנתו, ולכך אין כל מקום. תחת שישלם במלואם את חובות הארנונה והמים שרבצו – ועודם רובצים – על הנכס, הוא נקשר, בלא ידיעתם של המשיבים וממילא בלא הסכמתם, עם עיריית תל אביב-יפו בהסכם לפרישׂתו לתשלומים של חוב-הארנונה. עד כה שולם חלק מן החוב בלבד. עוד כ-12,000 ש"ח, בלא פחות מעשרה תשלומים עתידיים, ממתינים לפירעון. טענתו של המבקש היא כי על הנכס שוב לא רובץ כל חוב. מעת שהעירייה הסכימה עמו להסדר-התשלומים, שוב אין החוב רובץ אלא על המבקש לבדו ואילו הנכס – על בעליו המשיבים – נקי מכל חוב. מי שחטאוּ באי-קיומו של פסק-הדין לא היו, אפוא, אלא המשיבים, שמיאנו להשיב את הערבויות והם אף מגדילים ומחזיקים בערבויות בהיקף העולה פי כמה וכמה על סכומם של החובות.

4.בכך נקלע המבקש לכלל טעות. ראשית, בשום מקום בפסק-הדין לא נגזר סכומן של הערבויות משיעורו של החוב או נקבע כי על הסכומים להלום זה את זה. אלו הן ערבויות שניתנו בידי המשיבים לכתחילה, ופסק-הדין התייחס לשיעורן במלואו ולא לחלקיהן. שנית, אך מובן כי בכל דבר, שאיננו פירעונו המלא של החוב, אין לקיים את פסק-הדין שניתן. העובדה כי נותר חוב, אפילו הסכים המבקש לשלמו לעירייה בעצמו, בעתיד ולשיעורין, איננה מסלקת, כשלעצמה, חשש כי החוב יונח לפתחם של המשיבים או ירבוץ על הנכס באופן אחר. פסק-הדין, שאין בו אלא את מה שהוסכם עליו בין הצדדים לו ובינם בלבד, לא נדרש כל עיקר לסוגיית רישומה של ההחְזקה ברישומי-עירייה. הוא לא נדרש לשאלה מה יקרה אם, מטעמיה, תבקש העירייה לחזור על המשיבים בגינו של חוב תלוי ועומד. הוא לא נדרש, למשל, להוצאות ולהן עלולים המשיבים להידרש אפילו יימצא כי חזרה כזו אינה מוצדקת.

לאחר עיון ושקילה, אני מקבל את עמדתו של עורך-הדין הכהן כי נוסחו של סעיף 2 לפסק-הדין אינו מותיר מקום לאי-בהירות: פסק-הדין קשר בקשר ישיר את סילוק החובות, במובן של תשלומם במלואם לרשויות הגובות עד למועד שנִּקַב, להחזרתן של הערבויות.