תא"ק 50412-01-15 דירות מ. גואטה בע"מ ואח' נ' אלי

1.לפני בקשת רשות להגן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר שהגישו המשיבים כנגד המבקש בסך של 60,976 ₪ בגין דמי תיווך בשיעור 2% מסכום העסקה, וריבית בסך של 2% בגין האיחור.

2.בהתנגדות נטען ע"י המבקש כי המשיב לא היה הגורם היעיל בעסקה. בנוסף, נטען כי המשיב החתים את המבקש על אותו מסמך התחייבות בו נרשמו פרטיו של מגרש אחד בלבד ברחוב נווה נוף בפתח תקווה שהוצג בשעות הערב המאוחרות בחודש ינואר 2012. המסמך שצורף לכתב התביעה כמסמך התחייבות אינו המסמך עליו הוחתם וחתימתו זויפה. לחילופין, רשימת המגרשים הוספה לאחר שהמבקש הוחתם ולא בנוכחותו כשרוב המגרשים ברשימה לא הוצגו כלל למבקש או לבת זוגתו ובפרט לא הוצגו ביום 22.1.12 כפי שנרשם במסמך האמור. בנוסף, חתימתו אינו מופיעה לצד המגרשים, לצורך אישור בדבר הצגתם למבקש. בנוסף, התחייב המבקש עפ"י סיכום בין המשיב לבת זוגתו לתקן את המסמך עליו חתם המבקש באופן שירשם דמי תיווך בשיעור של 1% ולא בשיעור 2%. המשיב על אף שהתחייב לכך התכחש לכך בדיעבד ודרש דמי תיווך בשיעור 2% הגם שלא הגיעו לו דמי תיווך כלל. בנוסף, יש לציין כי מדובר בחוזה אחיד שאינו חוקי באשר הוא קובע ריבית בשיעור 2% לכל איחור. המבקש חזר על האמור בחקירתו לפני, בה הצהיר כי המשיב הראה לו שני מגרשים באותו ערב, כאשר אף אחד מהם אינו המגרש נשוא התביעה וכי ביחס למגרש נשוא התביעה לא הוחתם כלל. המבקש טען כי פרטי המגרש הוספו ככל הנראה לאחר שחתם על המסמך. המבקש טען כי ידע על המגרש נשוא התביעה מפרסומות וכי המשיב נכס בשתי פגישות בלבד שנערכו ביחס לנכס. ברם, המחיר שנדרש בעד הנכס היה גבוה ולכן העסקה לא התקיימה. לבסוף נרכש הנכס ע"י בת זוגתו כשהמשיב לא היה שותף למשא ומתן ולא היה הגורם יעיל.

3.המשיבים טענו מנגד כי המבקש חתם על מסמך ההתחייבות שכולל את המגרש נשוא תביעה זו וכי באותו ערב אף הציג לו המשיב חלק מהמגרש המהווה את המגרש שנרכש לבסוף ע"י המבקש. עוד נטען כי עדות המבקש בחקירתו מהווה עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב. המשיבים טענו כי התגלו סתירות וחוסר התאמות בחקירתו וכי המבקש הודה כי חתם על המסמך, הודה כי העסקה בוצעה והודה גם כי המשיב היה שותף לחלק מהפגישות שהתקיימו. המשיבים הפנו להוראות ההסכם שקובעות 2% דמי תיווך ו 2% בגין כל חודש איחור בתשלום. בנוסף, הפנו לסעיף המטיל חובה על הקונה ליידע את המתווך בהתקדמות העסקה.

4.המסגרת הנורמטיבית:

הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 (1992); ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם בנבו, 18.02.2008)).

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 (1998) נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן:

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .

רוצה לומר כי "גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית המשפט, להבדיל ממי שהגנתו, הגנת בדים" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ'בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46 (2004)).