תא"ק 50199-06-15 חיש שרותי הדפסה וצלום אופסט בע"מ נ' שלטי ירושלים השקעות בע"מ ואח'

מונחת בפני בקשה לביטול צו עיקול אשר ניתן ביום 28.6.15. ביום 12.7.15 התקיים לפני דיון בבקשה לביטול צו העיקול, במהלכו נחקרו על תצהיריהם, מר אורן שפיצר מטעם התובעת והנתבע 2 מטעם הנתבעים. בתום הדיון סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בכתב. לאחר שעיינתי בבקשה להטלת עיקולים, בבקשה לביטול העיקולים וביתר מסמכי התיק וכן הקשבתי קשב רב לסיכומי ב"כ הצדדים בדיון שנערך לפני מיום 12.7.15, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להורות על ביטול צו העיקול מיום 28.6.15. גם אם אניח, מבלי לטעת מסמרות, כי המבקשת הוכיחה כי קיימות בענייננו ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, בהתאם לתקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), לא שוכנעתי, ולא הוכח לי, כלל וכלל, כי מתקיים בענייננו התנאי המצטבר הנוסף, המצדיק הטלת עיקול זמני, ולפיו קיימות ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין, בהתאם לתקנה 374(ב) לתקנות סד"א.

ברע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC INDUSTRIES INC, ניתן ביום 4.1.07, נקבע, כי ליבה של הוראת תקנה 374(ב) לתקנות סד"א הוא בצורך להוכיח הכבדה על ביצוע פסק-הדין שתיגרם למבקש באם לא יינתן הצו המבוקש. מצב נפוץ של הכבדה הוא מקרה בו הנתבע עשה או מתכוון לבצע מעשי הברחה של נכסים או מעשים אחרים, העלולים למנוע או לסכל את מימושו של פסק הדין. עם זאת, הוכחת מעשי הברחה אינה הדרך היחידה לבסס טענת הכבדה, ואף לשון התקנה אינה מגבילה עצמה להברחת נכסים דווקא. כך נפסק, כי לעתים גובה סכום התביעה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה, זאת כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען.

עוד נפסק כי עיקול זמני נועד למנוע הכבדה על ביצוע פסק-הדין מקום שיש חשש כי חלוף הזמן או התנהגות המשיב יביא לקושי נוסף בגבייה (ראה: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) בעמוד 789 (1997), רע"א 1641/01 בוטנר נ' קיבוץ חפציבה, ניתן ביום 24.7.01).

בכל מקרה ומקרה, שומה על בית-המשפט לאזן את אינטרס התובע, שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין את ביצועו, לעומת אינטרס הנתבע, שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה. בעקבות ההכרה בזכות הקניין כזכות חוקתית, שונתה תקנה 374 לתקנות, ונקבע בה כי על מבקש העיקול להראות בראיות מהימנות לכאורה, כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין (סיפא לתקנה 374(ב) לתקנות). בהתאם להלכות האמורות, על המבקשת הנטל להוכיח כי במידה שיינתן פסק-דין לטובתה, על מלוא סכום התביעה או חלקו, לא יהא אפשרי, או יתעורר קושי רב, להוציאו אל הפועל.

ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, לא הוכיחה המבקשת כי באם לא ייעתר בית המשפט למתן צו עיקול זמני, תיוותר בסופו של ההליך, ככל שזה שיתקבל פסק דין לטובתה, אל מול שוקת שבורה. המבקשת לא הוכיחה כי המשיבה 1 היא חברה הנמצאת בפירוק או בקשיים כלכליים, אשר כנגדה תלויים ועומדים תיקי הוצאה לפועל. המבקשת גם לא הוכיחה, בראיות חיצוניות כלשהן, כי המשיבה 1 היא חברה אשר לה חובות לצדדים שלישיים בהיקף כספי ניכר. זאת ועוד, המבקשת או מי מטעמה לא הוכיחה, ולו בראשית ראיה, כי קיים חשש כדי הברחת נכסים מטעם מי מהמשיבים. ב"כ המבקשת בסיכומיו בפני הטעים כי: "..אין מחלוקת כי כנגד המבקשים (הכוונה, המשיבים, נ' פ') עומדים חובות נוספים.." (עמוד 6, שורות 3-4 לפרוטוקול הדיון). דא עקא, אין די בטענה כוללנית זו כדי לצלוח את משוכת יסוד ההכבדה המעוגנת בתקנה 374(ב) לתקנות סד"א, שהרי, העובדה כי לחברה חובות כספיים לספקים או לצדדים שלישיים אחרים אין בה כדי להוכיח את היסוד כאמור. מאוד יתכן כי לחברה המנהלת פעילות עסקית שגרתית יהיו חובות. ברם, כל עוד עסקינן בחובות סבירים ביחס למחזור העסקים השנתי של החברה, אין בכך כדי לבסס את יסוד ההכבדה. חשוב לציין כי המשיב 2 נתן למבקשת התחייבות לשיפוי לפי סעיף 16 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, הנוסף להתחייבויות המשיבה 1. המבקשת לא הוכיחה, כי המשיב 2 מתעתד לצאת את הארץ מבלי לפרוע את חובותיו ו/או לקיים אחר התחייבותו כלפיה. כידוע, השימוש בעילת התביעה כראיה להכבדה, כמוה, כשלילת זכותם של המשיבים להתגונן. אין בתכליתו של עיקול זמני כדי לגבות מראש את סכום פסק-הדין ולשריינו או לחילופין, להבטיח הסעד הכספי המתבקש עוד בטרם התברר ההליך כנדרש. העובדה כי המשיבים הפרו, על פי הנטען, את הוראות הסכם הפשרה שנכרת בין הצדדים, איננה מהווה אינדיקציה נוספת לקיומו של יסוד הכבדה על ביצוע פסק הדין, במידה ויינתן לטובת המבקשת.

עסקינן בתביעה על סכום לא גבוה (כ-61,000 ₪), כאשר בפי המשיבים שגורה טענת הגנה בעניין רכיב ההתחייבויות העתידיות, העולה כדי 40,000 ש"ח. בנסיבות כוללות אלה, אני קובעת כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי אי מתן צו העיקול יש בו כדי להכביד על ביצוע פסק הדין. לפיכך, דין הבקשה לביטול צו העיקול להתקבל. אני מורה על ביטול צו העיקול מיום 28.6.15. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 2,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך כספי העירבון המופקדים בתיק. יתרת העירבון המופקד וערבות צד ג' יושבו למבקשת.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תשע"ה, 14 יולי 2015, בהעדר הצדדים.