תא"ק 4970-05-14 בנק הפועלים נ' אברמוב ואח'

לפניי בקשת רשות להתגונן של המבקש, הנתבע מס' 2, אביה של גב' גליה אברמוב, הנתבעת מס' 1 (להלן: "החייבת"). המבקש נתבע בגין ערבותו לחובות החייבת על פי כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה בסך 100,000 ₪, שקיבלה החייבת ביום 30/5/13 (נספח 3 לכתב התביעה). יום קבלת ההלוואה היה יום פתיחת החשבון.

בתיק זה ניתן ביום 11/6/14 פסק דין בהעדר הגנה נגד שני הנתבעים, המבקש ביקש ביטול פסק הדין, והבקשה התקבלה ביום 13/10/14. החייבת לא עתרה לביטול פסק הדין ומשלמת בתיק איחוד סכום, שרובו מועבר למשיב (פרוטוקול, עמ' 1, שורות 12-13).

לאחר שהוגשה בקשת רשות להתגונן, והתקיים בה דיון, מתברר כי אין בפי המבקש טענות הגנה בפני התביעה למילוי אחר ערבותו.

הטענות לאי גילוי מידע אינן רלוונטיות למשיב, שכן החשבון אצל המשיב נפתח ביום קבלת ההלוואה (נספחי כתב התביעה וחקירת המבקש, פרוטוקול, עמ' 3, שורות 15-17), וחשבונה של החייבת התנהל בבנק לאומי (שם, שורות 3-4). לכן אין משמעות לצירוף דפי החשבון מבנק לאומי (נספח א' לבקשה) ולטופס גילוי מידע מהותי לערב (נספח ג' לבקשה), המתייחס ויכול להתייחס רק לבנק המשיב.

טענות המבקש לכך שלא קיבל כל הסבר מהפקידה, עת חתם על כתב הערבות, לאחר ששוכנע ע"י ביתו, אינן מהוות הגנה משני טעמים:

האחד, חתימת המבקש מחייבת אותו, גם אם לא טרח לקרוא את המסמך או לברר את פרטי התחייבותה של החייבת (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 17-22: "לא ידעתי לא שאלתי").

הטענה מסוג זה נדונה בפסיקה וזכתה לביטוי חריף בתא"ק (שלום ת"א יפו) לאומי נ' בהט ואח' (7.11.2009, מופיע בנבו): "נראה לי שיש גבול לסבלנותו של בית המשפט לשמיעת טענות שניתן לסכמן כ"לא ידעתי, לא שמעתי, לא הבנתי, לא קראתי...".

גם בערכאות גבוהות יותר, בפסיקה ותיקה יותר נקבע: "הכלל הוא (ע"א 413/79, אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 38) שהטענה האמורה אינה עומדת "...למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם" (ע"א 779/87 בליט נ' לאומי, פ"ד מד(3), 304).

גם בע"א 1548/96 איגוד נ' לופו, פ"ד נד (2) 59 נקבע: "בדרך כלל הדין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא."

הטעם השני הינו כי המבקש ידע היטב מה מצבה של בתו, החייבת. כדבריו וכדברי החייבת היא התגוררה עימו בביתו בזמן חתימת הערבות ועד היום (פרוטוקול, עמ' 1 שורה 27 עד עמ' 2, שורה 5), היא אינה משתתפת בהוצאות הבית והוא יודע כי הינה מובטלת ולומדת (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 6-10), המבקש יודע היטב כי למבקשת לא היה חשבון בבנק המשיב טרם בקשת ההלוואה, וכי יש לה התחייבויות בבנק לאומי, בו היא מנהלת את חשבונה, אינה יכולה לעמוד בסכום ההחזר וצריכה עזרה של מתווך בעל קשרים (שם, שורות 11-20, עמ' 3, שורות 1-4). המבקש היה מודע היטב לחובותיה של בתו: "לא יודע. היא אמרה לי באופן כלל שהיא צריכה לכסות כל החובות וההלוואות שהיו לה קודם על שכר דירה לימודים ואוטו וכו... ובדיוק לאיפה הולך הכסף היא לא סיפרה". גם החייבת הצהירה כי אביה היה מודע גם להלוואה בגין הרכב, בה אינה עומדת. החייבת הצהירה והמסמכים הציגו כי מתוך כספי ההלוואה שנטלה מהמשיב העבירה 60,000 ₪ לבנק לאומי. הסכום היה אמור לכסות את כל התחייבויותיה אך בפועל הדבר לא קרה (עדות החייבת, פרוטוקול, עמ' 5, שורה 24 עד עמ' 6, שורה 6). לבקשה צורף רק דף חשבון מבנק לאומי עד ליום 5/6/13, ממנו ומעדות החייבת מתברר כי ביקשה מהמשיב הלוואה שהיה בה כדי לכסות את כל חובה לבנק לאומי כולל ההלוואה בסך 45,000 ₪ (פרוטוקול, עמ' 5, שורה 29 עד עמ' 6, שורה 9), אך הטעתה את המשיב והשתמשה בכספים למטרות אחרות. לאביה אמר רק כי החזר ההלוואה למשיב יהיה בסכום נמוך מההחזרים, בהם היא מחוייבת לנושים האחרים, ולא הוכח כי לא כך היה. המבקש לא נכנס לפרטים אלה ולא הצהיר אודותם.