תא"ק 49683-12-11 עירית ירושלים נ' נחמיאס ואח'

מתצהיר המבקשים עולה כי הנתבע 1 הינו בעלים ומנהל הנתבעת 2 ו-3. החל מאמצע שנת 2005 מכרה הנתבעת 2 את כל מטלטליה לנתבעת 3 ופרט למכירה זו החל מאמצע 2005, הנתבעת 2 לא הייתה פעילה כלל. באשר לנתבעת 3, טוענים הנתבעים כי מעולם לא קיבלו את שומת חוב הארנונה וככל הנראה נשלחה לחברה אחרת, על כן עד לשנת 2011 כאשר שלחה המשיבה התראה בטרם הגשת תביעה, הנתבעת 3 לא ידעה אודות החוב דנן. מחדל זה מנע מהנתבעת 3 להגיש השגה למנהל הארנונה ולתקוף את החוב כאמור הן באשר לסיווגו המוטעה של הנכס, הן באשר לגודל הנכס והן לעניין הריבית הגבוהה שלא על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ושלא על פי דיני מיסים.

לעניין הבקשה למחיקת כותרת, יוטעם כי הנתבעים וויתרו על בקשת זו בדיון שהתקיים ביום 04.07.12, כפי שיובא בהמשך.

בתגובתה טוענת התובעת כי הנתבע 1 מאשר בתצהירו כי הינו בעל המניות ומנהל בנתבעות 2 ו-3. מדבריו עולה כי משנת 2005 הנתבעת 3 היא המחזיקה בפועל בנכס נשוא תביעה זו, אולם הנתבע 1 אשר הוא הבעלים של הנכס מתוקף זכויותיו כדייר מוגן, לא מסר למשיבה הודעה בכתב בדבר שינו החזקה כאשר השכיר את הנכס לנתבעת2 ו/או 3 בצירוף הסכם שכירות, כנדרש בהתאם לתקנה 325-326 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. מהכרעת בית המשפט בתביעה קודמת שהתנהלה בין הצדדים עולה כי הנתבע 1 מחזיק בנכס יחד עם הנתבעות 2 ו-3 במשותף. בפסק הדין נקבע כי אין צורך בהרמת מסך ונראה כי עולה חשש שהנתבעים פועלים בחוסר תום לב תוך ניסיון התחמקות מתשלומי מס ארנונה, שכן חייבים הם ביחד ולחוד. באשר לטענת אינני מחזיק אשר העלו הנתבעים, יובהר כי יש להעלות טענה זו במסגרת הליך מנהלי, בדרך של הגשת השגה למנהל הארנונה וטענה זו תידון בבית המשפט בהליך שאינו מנהלי רק במקרים מיוחדים בעלי חשיבות ציבורית, שלא כמו במקרה דנן. לעניין טענת הנתבעים לאי שליחת שומה יוזכר כי ראשית, בפסיקה נקבע כי עצם ההחזקה בנכס מגבשת חבות לתשלום מס ארנונה. שנית, היעדר שיגור שומת ארנונה נובע מהתנהלות הנתבע 1, בעל השליטה בנתבעת 3 וכן בעל הנכס, אשר לא שלח כל הודעה על שינוי החזקה שכן כל מטרתו, להסוות את פרטיה ולהכשיל את הליכי הגבייה. כמו גם, בהתאם לסעיף 318 לפקודה, הרישום בפנקסי העירייה (התובעת) יתקבל כראיה לכאורה. במקרה דנן, הנתבע הוא הרשום כמחזיק בנכס, ואליו נשלחו דרישות התשלום, אלא שבחר להתעלם מדרישות אלה ולא מימש את זכותו להשיג עליהן בפני מנהל האנונה. לעניין הריבית טוענת המשיבה כי הריבית התווספה לחיובי הקרן כדין, מתוקף חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה).

בסיכומיהם חוזרים הנתבעים על טענותיהם בבקשתם המקורית ומוסיפים כי המשיבה הייתה מודעת שההחזקה בנכס הועברה לנתבעת 2 ובהמשך לנתבעת 3 כבר משנת 2005. זאת ניתן לראות מתצהירו של מנהל הארנונה מתאריך 06.09.05 אשר צורף בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים, ת.א. 14562/04, וכן מתצהיר הנתבע 1 אשר צורף כנספח 5 לתביעה כאמור בתאריך 07.04.05 ובו מצהיר כי בחודש יוני 2002 הושכרה החנות לנתבעת 2. בנוסף מתצהיר מיום 06.10.05 שצורף כנספח 8, ובו הודעה ברורה כי הנתבעת 3 מחזיקה בנכס נשוא תביעה זו. אולם חרף ידיעתה כאמור, החזירה התובעת את רישום הנכס על שם הנתבע 1 ואשתו וחשבונות הארנונה נשלחו אליהם ולא לנתבעות 2 ו-3. בערעור על החלטה בהליך הקודם בבית המשפט המחוזי ניתן תוקף להסכם פשרה ובכך התבטלה פסיקתו בערכאה קמא המורה כי המחזיק בנכס הינו הנתבע 1. על מנת לתבוע את הנתבע 1 באופן אישי על חוב של הנתבעות 2 ו-3, היה על התובעת לבצע הרמת מסך אולם התובעת לא העלתה כלל טענות המצדיקות הרמת מסך. הנתבעים טוענים כי מעולם לא ניסו להתחמק מתשלומי מס ארנונה כי אם לקבל חיובים כדין ולמצות את הדין כנגד הגורמים הרלוונטיים. הנתבעים מאשרים מתן פסק דין כנגד הנתבעת 2 באשר לחוב המתייחס לתאריכים 01.01.05-30.06.05.

התובעת חוזרת על טענותיה כפי שהועלו בתגובתה שלעיל ומוסיפה כי אין זה מחובתה לבצע שינוי החזקה על דעת עצמה, שעה שבעל הנכס הינו בעל השליטה בחברות המחזיקות בו בפועל והינו מנהל בפועל את אותן החברות. הנתבע 1 היה מודע לחובתו לשלוח הודעה בכתב על שינוי החזקה מאחר והתנהל בין הצדדים בעבר הליך דומה. מאחר והחזקה בנכס מייצרת את החובה בשליחת דרישת תשלום ומאחר והוכח כי על פי הרישומים ההחזקה בנכס היא של הנתבע 1, לא חלה על התובעת כל חובה לשלוח דרישות תשלום לנתבעות 2-3. התובעת טוענת כי על פי הלכת רותם אמפרט, חלה חובה לשלם תשלומי מס ארנונה במועד חרף היותם שנויים במחלוקת.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי רישומו של הנתבע 1 כמחזיק הינו כדין ומהווה ראיה לכאורה בהתאם לתקנה 318 לפקודה. כמו כן, הנתבע לא פעל בהתאם לתקנה 325 לפקודה שכן לא הודיע על שינוי החזקה בנכס, תוך ניסיון התחמקות מתשלומי מס ארנונה. כמו גם, הנתבע נמנע מלהגיש השגה על דרישות התשלום במועד הקבוע על פי דין ובכך איבד את זכותו למצות את הדין מול הגורמים הרלוונטיים.

אשר על כן ולאור האמור לעיל, בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והואיל וטענות הנתבעים מהוות הגנת בדים ואינן עשויות להקנות לו הגנה לכאורה מפני התביעה, אני מורה על דחיית הבקשה.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ב"כ התובעת ימציא פסק דין לחתימה.