תא"ק 4692-10-14

1.בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעת התובע (להלן גם: "הבנק"),לתשלום חוב בסך 73,013

₪ אשר הצטבר בחשבון הבנק של הנתבע.

2.כל שנטען בבקשת רשות להתגונן הינו משפט יחיד, שם בסעיף 8 :"הריני להצהיר כי יש לי הגנה טובה מפני התביעה, חישוב הריבית וריבית הפיגורים נכון ליום התביעה אינו נכון כלל ועיקר".

3.התובע הודיע כי אינו מעונין בחקירת הנתבע וטען כי יש לדחות את הבקשה שכן מדובר בטענה סתמית וכללית אשר בהתאם לפסיקה, אין ליתן בגינה רשות להתגונן.

4.בתגובה טען הנתבע כי על הבנק חובה לגלות ללקוח מראש את בסיס חישוב הריבית, לצרף טבלה מדויקת של חישוב הריבית מעת פתיחת החשבון ועד ליום הגשת התביעה והבנק לא עשה כן. הנתבע טען כי משהתובע ויתר על חקירתו הרי שלא הוכח כי טענתו הינה הגנת בדים ולכן יש ליתן לו רשות להתגונן.

דיון

5. אכן צודק התובע בטענתו כי הטענה היחידה שנטענה בבקשת רשות להתגונן הינה כללית וסתמית וע"פ ההלכה הפסוקה, אין ליתן בגינה רשות להתגונן. הטענה היחידה שנטענה בבקשת רשות להתגונן הייתה שחישוב הריבית אינו נכון. אדגיש כי הנתבע לא טען כאילו מראש לא גולה לו בסיס הריבית, או כאילו הוטעה בעניין. גם אם היה מעלה טענה זו, הרי בהתאם לסעיף 4 לכתב התביעה, שיעור ריבית הפיגורים הינו כפי שנקבע בסעיף 4.4 לתנאי החשבון ( אשר הנתבע לא הכחיש בבקשת הרשות להתגונן כי חתם עליהם ).

גם בטענה כי היה על התובע לצרף טבלת ריבית מדויקת מאז פתיחת החשבון ועד הגשת התביעה אין ממש. ראשית הטענה לא נטענה בבקשת רשות להתגונן.

שנית, התובע הפנה כאמור לדרך חישוב ריבית הפיגורים וצירף לכתב התביעה נספח ב'- פירוט שיעורי הריבית המקסימלית שהייתה נהוגה בבנק בכל המועדים הרלוונטיים-מ 29.8.08- ועד מועד הגשת התביעה.

שלישית ובעיקר, על פי הלכה הפסוקה, דרישת הכתב בתביעה בסדר דין מקוצר הינה מינימאלית. די בראשית ראיה ואין צורך בראיה שתתמוך בכל רכיבי התביעה.

לגבי תביעת בנק כבר נקבעה הלכה מפורשת, כאמור בע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ. בנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ:

"כאשר מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר שמגיש בנק לגבי יתרת חוב בחשבון, די בצירוף של ההסכם הבסיסי שבין הבנק לבין הלקוח ושל דף המצביע על היתרה הסופית (עניין הילולים ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז (5) 133, 137: רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ. אפ.אר. למימון והשקעות בע"מ (לא פורסם)). ההסכם הבסיסי שבין בנק לבין לקוח כולל, דרך כלל, הוראה הקובעת כי הרישומים בספרי הבנק יחשבו כנכונים. מכאן, שלאותם רישומים, יש פוטנציאל ראייתי גבוה (ראו ע"א 168/84 אלקלעי נ. בנק אוצר החייל בע"מ, פ"ד מ (2) 333, 334-335). זה הצידוק לקביעה שצירופם של העתקי המסמכים- ההסכם הבסיס ודף היתרה הסופית- מקיים את הדרישה לעניין ראיה בכתב שבתקנה 202 (1)(א) לתקנות".

הנה כי כן ,לא הייתה על הבנק כל חובה לצרף לכתב התביעה מסמכים מעבר לאלו שצורפו על ידו.