תא"ק 45227-10-14 מורה נ' מרציאנו

לפניי בקשה לדחייה על הסף של התביעה, מחמת הסכם פשרה שקיבל – כנטען – תוקף של פסק דין בהליך מקביל.

המשיב (התובע בהליך העיקרי) הוא רופא שיניים, התובע לפניי את שכר טרחתו מאת המבקש (הנתבע בהליך העיקרי).

המבקש הגיש, ביום 8.6.2016, תביעה נגד המשיב בטענה שהטיפול הרפואי שניתן לו היה רשלני, ולא זו בלבד שלא היטיב את מצבו, אלא אף גרם לו נזקי גוף. התביעה (ת"א 10424-06-14) הוגשה לבית משפט השלום בהרצליה, ונדונה לפני כב' סגן הנשיא השופט יחזקאל הראל (להלן: "ההליך המקביל"). כתב ההגנה בהליך המקביל הוגש ביום 7.9.2014.

ביום 28.10.2014, כמעט חמישה חודשים לאחר הגשת התביעה בהליך המקביל, וכמעט חודשיים לאחר הגשת כתב הגנתו של המשיב דכאן באותו הליך, הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר ביחס לשכרו. התביעה התבססה על שאלון רפואי ועל תיק רפואי, ולא על הסכם סדור, הכולל את פירוט חיוביו של המבקש.

ביום 19.11.2014 הגיש המבקש דכאן בקשה למחיקת כותרת ובקשה להארכת מועד להגיש בקשת רשות להתגונן, וביום 16.12.2014 הוגשה בקשת רשות להתגונן. במסגרת בקשת הרשות להתגונן העלה המבקש טענות ביחס לאיכות הטיפול שקיבל, וכן טענת קיזוז, הנסמכת על חוות דעת מומחה ביחס לנזקים שגרם לו, כך לשיטתו, הטיפול שקיבל מאת המשיב.

ביום 23.3.2014 הגישו הצדדים בהליך המקביל הודעה שנשאה את הכותרת "הודעה מטעם הצדדים על דחיית התביעה" (להלן: "הודעת הדחייה"), שבמסגרתה הודיעו לבית המשפט כי הגיעו להסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המפשט, וביקשו כי התביעה בהליך המקביל תידחה ללא צו להוצאות. בית המשפט בהליך המקביל קבע בפסק דינו מאותו היום:

"בהתאם למוסכם התביעה נדחית ללא צו להוצאות".

ביום 22.4.2015 הגיש המבקש בקשה לדחייה על הסף של התביעה. לשיטתו, פסק הדין שניתן בהליך המקביל נותן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין הצדדים, שבמסגרתו הוסדרו כל המחלוקות שבין הצדדים. המשיב טען לעומתו, כי פסק הדין בהליך המקביל התמקד בדחיית התביעה שם, ולא התפרש על פני הליכים אחרים.

עוד הטעים המשיב, באמצעות בא כוחו, כי בהליך המקביל יוצג המשיב על ידי עורך דין שהועמד לו מטעם חברת הביטוח המבטחת אותו בביטוח אחריות מקצועית, והלה לא היה מודע לקיומו של ההליך שלפניי, וממילא – לא יכול היה להסכים לסילוקו. עוד טען ב"כ המשיב, כי המשיב לא נתן הסכמתו להסדר פשרה שיש בו משום מחילה על שכר טרחתו, וכי על פי הוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, חלה על המבטח בביטוח אחריות מקצועית חובה לקבל את אישורו של המשיב לפשרה – דבר שלא נעשה.

ב"כ המשיב הבהיר עוד, כי לשיטתו, מחייבת הטענה לסילוק על הסף בירור עובדתי של כוונת הצדדים ביחס להודעת הדחייה, ועל כן הסכים למתן רשות להתגונן מסויגת בגין טענה זו, ובגינה בלבד, שכן לשיטתו:

"ביתר הנושאים אין מקום לתת רשות להתגונן, טענת הקיזוז שהגיש המבקש הייתה מבוססת על התביעה שהגיש בהרצליה, אבל ההליכים שם הסתיימו. כנ"ל לגבי כישלון תמורה" (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 25 – 27)