תא"ק 44979-11-14

לפניי בקשת רשות להתגונן בפני תביעת המשיב. הבקשה למחיקת כותרת נדחתה בהחלטתי מיום 1/4/15. באותה החלטה ניתנה גם החלטת ביניים הממליצה על הפקדה עד לדיון ולמתן ההחלטה, אך הפקדה כזו לא בוצעה, כפי שדווח לי בדיון. המסמכים, שהמציא ב"כ המשיב לחברו ביום 21/6/15, לפי אותה החלטה, הוגשו כמוצג מש/1.

התביעה על סך 435,803 ₪ הוגשה על בסיס הסכם פתיחת חשבון למבקשת מס' 1 (להלן: "החברה") וכתב ערבות להתחייבויותיה, שנחתם ע"י המבקש מס' 2 (להלן ולשם הקיצור:"המבקש"). מדף החשבון, שצורף לכתב התביעה עלה כי עיקר סכום החוב נובע מאשראי ע"ס 375,000 ₪, שהועמד ביום 1/6/14, בו נצברו פיגורים, החל מיום 20/8/14, בסך 9,005 ₪, אשראי נוסף בפיגור בסך 20,402 ₪, יתרת חובה בחשבון העו"ש בסך 26,809 ש"ל וחיובים בכרטיס אשראי המסמתכמים בסך 7,674 ₪. לכתב התביעה צורפו רק חוברת תנאים כלליים לניהול חשבון החברה וטופס הצהרה על נהנה (ללא תאריך, רק עמוד ראשון ואחרון של התנאים הכלליים), דף מצב לקוח בהלוואות ודף פרטי ניצול מסגרות אשראי נכונים ליום 11/9/14, אישור המשיב בדבר הריבית בחשבונות חש"ק וכתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום והודעה לערב מיום 9/9/09.

המבקשים הלינו על עצם הגשת התביעה, ועל אופן הגשתה, טענו כי המסמכים, שצורפו "ישנים" והמשיב לא צירף מסמכים רלוונטיים, המעידים על ההסכמים בין הצדדים לפיהם היה חשבון החברה אמור להמשיך ולהתנהל. כך הצביעו על העדר הסכמי ההלוואות ובמיוחד פרעון ההלוואות הקודמות וההסכם בדבר העמדת אשראי בסך 375,000 ₪ ביום 1/6/14, העדר ההתכתבויות, המעידות על כך שהמשיב שחרר לחברה שיעבודים בשווי 250,000 ₪ והסתרת ההתנהלות, שהיתה מול בנק הפועלים. המבקשים פירטו בבקשה ובתצהיר כי לאחר שחשבון החברה צבר בחודש מאי 2014 יתרות חובה בסך כ-650,000 ₪ הוסכם בין הצדדים כי אם תפקיד החברה בבנק סכום חד פעמי בסך 250,000 ₪, תועמד יתרת החוב על הסך 375,000 ₪, בהלוואה שתיפרע ב-84 תשלומים. המבקשים ממשיכים ומפרטים כי לצורך גיוס הסכום של 250,000 ₪ פנו לבנק הפועלים לקבלת הלוואה כנגד העברת השיעבודים, שרבצו לטובת הבנק המשיב, לבנק הפועלים, שני הבנקים הסכימו לכך, ובנק הפועלים העביר לבנק המשיב את הסכום 250,000 ₪ ביום 27/5/14 (ראו מש/1). ארבע הלוואות שהיו לחברה בבנק המשיב ע"ס 290,000 ₪ נפרעו, ונותרה יתרת חוב בסך 375,000 ₪. כאן נולדה המחלוקת. המשיב הסכים להעמיד מסגרת אשראי ולא הלוואה לתקופה של חמש שנים בלבד בשיעור החזר חודשי של 6,250 ₪, אשר המבקשת טוענת שהיווה חזרה מההסכמה הקודמת, לפיה תועמד לחברה הלוואה לשבע שנים. המבקשת טוענת כי לא יכולה היתה לעמוד בתנאים אלה והדבר היה ידוע למשיב מראש, גם בהתחשב בעובדה שנטלה הלוואה מבנק הפועלים על מנת לגייס את סכום התשלום הראשון בהסדר. בכך טוענים המבקשים פגע המשיב בהסדר ההבראה לחברה, ביחסי החברה עם בנק הפועלים ולבסוף הביא לקריסת החברה והכל תוך הפרת הסכם באופן חד צדדי, בחוסר תום לב ובשרירות לב.

לבקשה צורפו מכתב ההצעה והבקשה להעברת השיעבוד לבנק הפועלים כנגד התחייבות בלתי חוזרת של האחרון להעברת הסכום 250,000 ₪ למשיב מיום 26/5/14 (ת/1), מכתב הסכמה של המשיב מיום 27/5/14 בתוקף עד ליום 29/5/14 (ת/2) ומסמכי סילוק חלק מההלוואות אצל המשיב מיום 1/6/14 (ת/3).

מש/1 כולל דפי חשבון בחשבון החברה מיום 10/12/13 עד ליום 19/5/15, בקשה לקבלת אשראי מיום 1/6/14 בסך 375,000 ₪ ל-60 תשלומים חתומה ע"י המבקש בשם החברה (להלן: "הבקשה לאשראי") ולוח סילוקין.

בדיון, שהתקיים לפניי ביום 30/6/15 נחקר המבקש אודות תצהירו, וטען כי לא עיין במסמכים, שנמסרו לבא כחו, מש/1. המבקש נשאל אודות שני תשלומים ראשונים, ששולמו בחשבון החברה ע"ח ההלוואה מיום 1/6/14 בתאריכים יולי ואוגוסט 2014 אך טען כי החברה לא שילמה דבר אלא המשיב חייב את חשבונה. המבקש העיד גם כי המשיב שיחרר לטובת בנק הפועלים את השעבוד השוטף הכללי ואת כל השעבודים שהיו לו על ציוד החברה, והכחיש טענה לפיה מכר משאית מרצדס ששועבדה למשיב ללא הסכמתו לקונה ברשות הפסלטינית אלא טען כי מכר אותה בהסכמת המשיב כנגד משאית אחרת שרכש ושעבד לטובת המשיב. המבקש טען כי מכר משאית בשנת 2006 קנה משאית מודל 2008 ושעבדה לבנק. לשאלה בדבר משאית, שמכרה החברה בשנת 2014 השיב כי המדובר היה בנגרר מודל 2011, שמכר במסגרת הסכמת הבנק להסרת השעבוד והעברת 250,000 ₪ מבנק הפועלים למשיב. המבקש מציין כי החברה לקחה הלוואה מבנק הפועלים בסך 200,000 ₪ על מנת לקנות משאית אחרת לאחר שהמשיב שחרר את השעבוד על הנגרר. המבקש העיד כי עד להסכם שילם למשיב בגין הלוואות בין 20,000 ל-22,000 ₪ בחודש, תשלומים בהם לא יכול היה לעמוד עוד, עמד על כך שלאחר שחשבון החברה הגיע לאובליגו של כ-650,000 ₪ נדרש ע"י המשיב לסלק את כל החוב, והוסכם כי יעביר סכום של 250,000 ₪ מבנק הפועלים למשיב והיתרה בסך 375,000 ₪ תועמד לחברה בהלוואה ב-84 תשלומים, דבר שהיה מקטין את ההחזר החודשי לכשליש. המבקש טוען כי חתם על הבקשה לאשראי בפריסה ל-60 תשלומים בלחץ פקידת הבנק ולאחר שאמר לה כי לא יוכל לעמוד בתשלומים, ואישר כי ארבע הלוואות נפרעו לחשבון החברה באותו יום, 1/6/14. המבקש לא ידע להשיב האם הריבית, בה חוייב בבקשה לאשראי מיום 1/6/14 נמוכה מהריבית ששילם לפני כן.

בדיון התבררה העובדה, שהוסתרה עד אז, לפיה חתם המבקש בשם החברה על הבקשה לאשראי בסך 375,000 ₪ לפרעון ב-60 תשלומים, בניגוד לטענתו בתצהיר לפיה: "מדובר בפער מאד גדול בין הסכום אשר סוכם כי יוחזר ע"י המבקשים במסגרת ההלוואה לבין הסכום החודשי אשר החברה ואני נאלץ להחזיר בהתאם למסגרת שהועמדה להם ללא בקשתנו וללא אישורנו" (סעיף 38 לתצהיר המבקש). המבקש אישר כי חתם על הבקשה לאשראי (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 11-13), וכי לא עיין במסמכים, שקיבל בא כחו לפי דרישתו (שם, שורות, 7-8). במסמכים, שצירפו המבקשים, שנערכו עובר לחתימת הבקשה לאשראי, אין איזכור לפרטי אופן פרעון יתרת הסכום, שתיוותר לאחר העברת הסך 250,000 ₪ מבנק הפועלים למשיב לגרסת המבקשים, וההסכם מבטל כל הסכמה בעל פה, שלא התגבשה לכדי הסכם חתום. המשיב פעל על פי ההסכמה החתומה, העמיד את ההלוואות לפרעון והותיר את מסגרת האשראי בסך 375,000 ₪ לפרעון ב-60 תשלומים.

טענת המבקש לפיה אולץ לחתום על הבקשה לאשראי מיום 1/6/14 תחת לחץ של פקידת המשיב נטענה לראשונה בדיון (פרוטוקול, עמ' 5, שורות 21-24), ואין לה זכר בתצהיר, בו התעלם המבקש מהבקשה לאשראי, תוך שביקש לנצל את העובדה שהמשיב לא צירף העתקה לכתב התביעה. לאחר מכן, ועל אף שבא כחו קיבל את המסכמים יותר משבוע לפני הדיון (פרוטוקול, עמ' 1, שורות 17-21) לא טרח לעיין בהם, או לבקש לתקן את תצהירו.

אני מוצאת כי טענת המבקש הופרכה מחתימתו על הבקשה לאשראי מיום 1/6/14, המהווה הסכמה שלו לתנאים המופיעים בה. העלאת טענת ה"לחץ" באופן סתמי, ללא תצהיר ולא פירוט עובדתי, אינה יכולה להוות הגנה הן לאור חוסר הפירוט והן לאור הודאת המבקש המשתמעת לפיה לא התכוון לעמוד בהסכם, עליו חתם בשם המבקשת (סעיף 36 לתצהיר), ואכן לא שילם כל סכום בגין הבקשה לאשראי (פרוטוקול, עמ' 3, שורה 10).