תא"ק 42087-01-15

1.התובע הגיש נגד הנתבע תובענה כספית בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 230,489 ₪. בד-בבד עם הגשת התובענה עתר התובע להתיר לו להמציא את כתב-התביעה אל-מחוץ לתחום השיפוט ולבצע את ההמצאה לנתבע, בחו"ל, באמצעות תחליף המצאה – בפרסום מודעה בעיתון יומי או בכל דרך שעליה יורה בית-המשפט.

2.דין הבקשה להתיר את המצאת כתב-התביעה אל-מחוץ לתחום השיפוט להתקבל; דין הבקשה לעשות כן באמצעות תחליף המצאה להידחות.

3.התובע תמך את בקשתו להתיר לו לבצע המצאה לנתבע אל-מחוץ לתחום השיפוט בהוראתה של תקנה 500(4) לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן התקנות או תקנה 500).

תקנה 500 מונה נסיבות שבהתקימן נתון לבית-המשפט שיקול-דעת להתיר המצאת כתב בי-דין אל-מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. עסקינן בסמכות שבשיקול-דעת; אפילו הוכח כי הנסיבות המנויות בתקנה 500 התמלאו, עדיין נתון לבית-משפט שיקול-דעת לדחות את הבקשה שכן מתן היתר ההמצאה לחו"ל כרוך בהטלת מרות השיפוט של בתי-המשפט בישראל על בעל-דין שיושב מחוץ לה. בהטלת מרות שיפוט כזו טמון סיכון של התנגשות סמכויות שיפוט ופגיעה בכללי הנימוס הבינלאומי. אשר על כן "[...] חייבת גישת בית המשפט לבקשה כזאת להיות זהירה וכל ספק פועל לטובת תושב החוץ, כלומר נגד הזמנתו להתדיין בארץ" [ע"א 98/67 ליבהר נ' 'גזית ושחם' חברה לבנין בע"מ, פ"ד כא(2), 250 (1967)].

תובע שמבקש היתר המצאה על-פי תקנה 500 נדרש להצביע על התקימותם של שלושה תנאים מצטברים: ראשית, עליו להראות שיש באמתחתו תביעה ראויה להישמע שבאה בגדרן של אחת החלופות שנמנו בתקנה 500; שנית, עליו להראות כי התביעה מציגה שאלה רצינית שיש לדון בה לגופה; שלישית, עליו לשכנע כי בית-המשפט בישראל הוא פורום נאות לדיון בתובענה [ר' למשל רע"א 2939/13 פלדמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2013)].

4.עיון בכתב-התביעה מגלה לכאורה כי התנאים הללו מתקימים בתובענה דנן, וכי הבקשה להיתר המצאתו של כתב-התביעה אל-מחוץ לתחום השיפוט באה בגדר תקנה 500. התביעה הוגשה על-יסוד מסכת חוזית שנכרתה בין הבנק-התובע לבין הנתבע, לקוחו של הבנק. נטען בה כי הנתבע הפר את התחיבויותיו כלפי התובע ביחס למספר חשבונות, באופן שיצר את חבותו לשלם לתובע את סכום התביעה. ההסכמים שעליהם נסמכת התביעה נכרתו בישראל, חשבונותיו של הנתבע בהם נוצרה יתרת החוב הנטענת מנוהלים בישראל, וההפרה החוזית שיוחסה לנתבע – מקומה בישראל. מדובר אפוא בבקשה שמקיימת את תנאיה של תקנה 500(4) כאשר זיקותיו של הנתבע לישראל גלויות וברורות על-פניהן, ואין מדובר בכפיית התדיינות בבתי-המשפט בישראל על מי שזיקתו אליה רחוקה וקלושה. על-פניו, אף מגלה כתב-התביעה כי קיימת שאלה רצינית אשר טעונה דיון לגופה בין בעלי-הדין.

5.מן התצהיר והתיעוד שצורפו לבקשה עולה כי הנתבע גרוש משתי נשים ונשוי בשלישית למישל, בעלת דרכון דרום אפריקאי; כי לנתבע זיקות עבודה לדרום אפריקה וחרף היותו אזרח ישראל הוא שוהה בחו"ל מרבית חודשי השנה; כי הנתבע מתגורר בעיר יוהנסבורג שבדרום אפריקה; כי הנתבע יצא מישראל לאחרונה בתאריך 22.10.2014 ונכון ליום 20.4.2015 טרם שב אליה; וכי אין בישראל מי שעשוי לקבל עבורו את כתב-התביעה במסירה כדין שתבוצע בתחומי המדינה. די באלה כדי להראות שלא ניתן למסור את כתב-התביעה לנתבע בישראל מחד גיסא, ויש מקום להתיר את המצאתו לנתבע במקום מושבו הנוכחי ביוהנסבורג שבדרום-אפריקה מאידך גיסא.

6.בידיו של התובע מידע שעל-יסודו ניתן לאתר את הנתבע ביוהנסבורג, בשקידה ראויה וסבירה, באופן שיסלול את הדרך למסירה של כתב-התביעה לנתבע שם. שמה של אשת הנתבע ומספר הדרכון שלה ידועים. מספר הטלפון בו עושה הנתבע שימוש בעודו בחו"ל אף הוא ידוע. זיקות העבודה של הנתבע בחו"ל ידועות. כך עולה מתיעוד שהציג התובע לתמיכת הבקשה. גם אם אין בידי התובע כתובת מדוייקת של הנתבע בחו"ל, אין די בכך כדי להרים את הנטל ולהראות כי 'אי-אפשר' לבצע מסירה של כתב-התביעה לנתבע שלא באמצעות תחליף המצאה – כדרישתה של תקנה 498 לתקנות.