התיישנות חוב מינהלי ונקיטת הליכי גבייה

על התיישנות.

רקע וטענות הצדדים

1.התובעת מספקת מים וביוב לתושבי ירושלים והוקמה מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001.

הנתבע רשום כצרכן בנכס הרלבנטי.

בגין חובותיו לתובעת בסך 447,870 ₪ הוגשה התביעה.

2.ביום 08.02.16 ניתן פסק דין כנגד הנתבע על חובו לתובעת בכל הקשור לחיובים שנוצרו 7 שנים קודם להגשת התביעה, היינו מיום 03.08.08 ועד ליום 03.08.15.

הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יוגשו סיכומים בשאלת התיישנות חוב שנוצר 7 שנים קודם להגשת התביעה וזאת ללא חקירות.

3.התובעת טענה שטענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, כי הנתבע הודה בחוב לתובעת וכי פעולות גבייה שננקטו קטעו את מירוץ ההתיישנות.

4.הנתבע טוען מנגד שהטענה הועלתה בכתב ההגנה, כי הוא לא הודה בחוב וכי פעולות הגבייה שננקטו אינן מפסיקות את מירוץ ההתיישנות.

מועד העלאת טענת ההתיישנות

5.טענת ההתיישנות נטענה במועד הראשון שניתן היה להעלותה, היינו בעת הבקשה למתן רשות להתגונן. סעיף 3 לחוק ההתיישנות,התשי"ח-1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") קובע: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה".

מכאן, שמועד העלאת הטענה הוא אך לאחר בירור סכסוך בין צדדים לפני רשות שיפוטית או מעין שיפוטית (ראו: ט. חבקין התיישנות (נבו, תשע"ד) 105).

התובעת טוענת שהיה על הנתבע להעלות הטענה לאחר שננקטו פעולות אכיפה וזאת במסגרת עתירה מנהלית ואולם משלא הוגשה עתירה שכזו ומשהסכסוך הובא לפתחה של ערכאה שיפוטית רק בתיק דנן, ממילא לא החמיץ הנתבע המועד להעלות טענת ההתיישנות.