תא"ק 39053-02-14 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (634) נ' אליאס

לפניי בקשת הנתבעת 2 (להלן: "המבקשת"), לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 1.2.15 נגדה, זאת לאחר שהמבקשת לא הפקידה את העירבון שבו חוייבה בהחלטת בית המשפט מיום 7.12.14, אשר ניתנה בבקשתה למתן רשות להתגונן.

נגד הנתבע 1, ניתן ביום 12.6.14 פסק דין לאחר שבחר שלא להתגונן מפני התביעה.

התביעה נגד הנתבעים הוגשה בגין חוב אשר נצבר בגין אי תשלום החזר הלוואה אשר נטל הנתבע 1 הוא גיסה של המבקשת, אשר חתמה על ערבות עבורו לצורך קבלת ההלוואה, כך לטענת המשיב.

המבקשת טענה בדיון שהתקיים בבקשה למתן רשות להתגונן, כי היא חתמה על ייפוי כוח לצורך ביצוע פעולות מול הבנק עבור גיסה ולא על ערבות להלוואה אשר נטל כאמור הנתבע 1.

כאמור, ביום 7.12.14 חוייבה המבקשת בהפקדת ערובה בסך 30,000 ₪ כתנאי לקבלת רשות להתגונן מפני התביעה. ביום 11.1.15 הוגשה מטעמה "בקשה דחופה להארכת מועד להגשת תגובה". בו ביום ניתנה החלטה כי פשר הבקשה אינו ברור. בקשה זהה הוגשה אף לאחר שניתן פסק הדין ושוב, לא היה ברור באיזו תגובה מדובר, שהרי לא נדרשה כל תגובה שהיא, אלא הפקדת ערובה.

ביום 27.1.15, משלא הופקד העירבון והמועד לכך חלף, עתר המשיב למתן פסק דין בהעדר הפקדה. ביום 1.2.15, ניתן פסק דין כמבוקש בהעדר הפקדה.

הבקשה

ביום 9.2.15 הגישה המבקשת בקשה זו. בבקשה טענה בין היתר כי העדר הפקדה נבעה בשל סיבות אישיות בריאותיות הנוגעות לאשת ב"כ המבקשת ובעטיין נעדר ממשרדו. לדבריו, ביקש ממזכירתו הזמנית, להגיש בקשה להארכת המועד להפקדה ובהמשך, ביקש ממנה להגיש בקשה נוספת, אך לא היה ערך להחלטות ולכן שהוגשה בקשה שאינה מתייחסת לתיק. לטענת ב"כ המבקשת התנהלות זו אינה נובעת מזלזול אלא מטעות אנוש משרדית וכי ברור כי הכוונה היתה להגיש בקשה מתאימה למתן ארכה בהפקדת העירבון.