תא"ק 36601-05-15 כפר יובל נ' איילון

1.לפניי בקשת הנתבע להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין מיום 16.7.15 ובקשה לביטולו של פסק הדין. בהתאם לפסק הדין נצטווה הנתבע לפנות את מגרש 44 בגוש 13231 במושב כפר יובל (להלן: "המגרש")

לטענת הנתבע,אף שקיבל את כתב התביעה, לא הבין את משמעותו וסבר כי כתב התביעה כמוהו כמכתב שדורש ממנו לפנות את המגרש, ותו לא. הנתבע טען כי המגרש שייך לו מזה עשרות שנים וכי דרישת הפינוי נעוצה בסכסוך אישי בינו לבין יו"ר ועד האגודה שביקש לגזול ממנו אדמות שאותן הוא מחזיק עשרות שנים. לאור האמור טען הנתבע כי יש ליתן לו את יומו בבית המשפט, להורות על הארכת המועד להגשת הבקשה ולבטל את פסק הדין.

2.התובעת התנגדה לבקשה וטענה כי הינה אגודה שיתופית המחזיקה במקרקעין שמצויים במשבצת כפר יובל, על פי הסכם משולש בינה לבין הסוכנות היהודית ורשות מקרקעי ישראל. בהתאם להחלטת ממשלה 741 ביקשה התובעת לפתח מגרשים שאינם משויכים לאף חבר והחלה בתכנון ופיתוח הרחבה של המושב. אלא שבשלב מסוים התברר כי הנתבע פלש למגרש וסירב לפנותו. הנתבעת הבהירה כי משהנתבע לא הסכים להתפנות, הוגשה התביעה והומצאה כדין לנתבע ביום 20.5.15. הנתבע לא הגיש כתב הגנה וביום 16.7.15 ניתן פסק דין. התובעת הדגישה כי פסק הדין ניתן לפני למעלה משנה והעתקו יחד עם מכתב מיום 21.7.15, הומצאו לנתבע עוד ביום 27.7.15. עד למועד הגשת הבקשה ביום 3.11.16, לא טרח הנתבע לפנות לבית המשפט, או להלין על פסק הדין שניתן נגדו. הנתבע נקט במדיניות של שב ואל תעשה ואילץ את התובעת לפתוח תיק הוצל"פ לפינוי (509419-11-15).התובעת הוסיפה כי ביום 18.7.16 לאחר שנשלחו לנתבע אזהרות והתראות כדין, בוצע הפינוי בפועל, כך שמדובר במעשה עשוי.

הכרעה:

3.לאחר עיון בטענות הצדדים, לרבות בתצהירים ובמסמכים שצורפו, נחה דעתי כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות ובהתאם יש לדחות גם את הבקשה לביטול פסק הדין.

על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, תוך 30 יום מיום שהומצא פסק הדין.

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם.".

המועד שנקבע להגשת הבקשה דנן הינו מועד שנקבע בחיקוק. לצורך הארכתו של מועד שנקבע בחיקוק, יש להעלות טעם מיוחד. בעניין זה ראה תקנה 528 לתקנות הקובעת: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". (הדגשה שלי ר.א).

טעם מיוחד להארכת המועד, דרוש גם כאשר עסקינן באיחור קל, לא כל שכן כאשר מדובר באיחור מופלג דוגמת המקרה דנא-איחור בן למעלה מחמישה עשר חודשים (!). הנתבע קיבל את כתב התביעה ביום 20.5.15 ולא הגיש הגנה. הנתבע קיבל את פסק הדין ביום 27.7.15 ולא הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ואף לאחר מכן , כשקיבל אזהרה בתיק ההוצאה לפועל, בטרם פינוי,לא הגיש כל בקשה. אפילו כשקיבל הנתבע הודעת פינוי (ביום 13.6.16) שקט על שמריו, ונזכר להגיש בקשה זו רק למעלה משלושה חודשים לאחר שהפינוי הושלם. (פינוי מיום 18.7.16).

טענות הנתבע לפיהן לא הבין את משמעות ההליך "ולא סבר כלל כי מדובר בענין חשוב ומהותי" (סע' 4 לבקשה וסע' 6 לתצהיר), אינן סבירות נוכח פעולות אקטיביות של לשכת ההוצאה לפועל לפינויו. יודגש כי בכל מקרה אין בטענות אלו כדי להוות טעם מיוחד, שכן אינן חיצוניות לנתבע, אלא כולן נוגעות לנתבע עצמו. ביחס לטעם המיוחד הנדרש לצורך הארכת מועד שנקבע בחיקוק כבר נקבע כי יש להצביע על נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין:

"הלכה היא כי "טעם מיוחד" אשר מצדיק את הארכת המועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואילו כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ (בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996))" (ראו- רע"א 10436/07 הראל ציון נ' בנק הפועלים בע"מ; 28.4.2008; פורסם במאגרים משפטיים"

זאת ועוד,הלכה היא כי בעת שביה"מ שוקל בקשה כגון דא,עליו ליתן את הדעת גם למידת הפגיעה בצפייתו של בעל הדין שכנגד ביחס לסופיות ההליכים. במקרה דנן, אין ספק כי קיימת הצדקה מלאה להסתמכותה של התובעת, בייחוד בעת שהליך הפינוי הושלם כבר לפני למעלה משלושה חודשים ממועד הגשת הבקשות דנן. דומה כי אין לנתבע להלין אלא על עצמו ומשהתנהלותו בנסיבות העניין חורגת, מהתנהלות סבירה ומקובלת,לא ניתן לקבוע כי קיים "טעם מיוחד " להארכת מועד.

4.נוכח האמור לעיל אין מקום להידרש לבקשה לביטול פסק הדין ואך למעלה מן הצורך אוסיף כי דין הבקשה לביטול פסק דין, היה להידחות גם לגופה:

ההלכה הפסוקה בשאלת ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר, נקבעה בפסק הדין המנחה של כבוד השופט זוסמן בע"א 64/53 כהן נ' יצחק, פ"ד ח 395 , אשר קבע כי: "פסק הדין אשר ניתן שלא כהלכה דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק – רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק. ניתן פסק דין כהלכה יציג לעצמו בית המשפט אשר אליו פנה הנתבע בבקשת ביטול שתי שאלות אלו : ראשית , מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא רשם הופעה , או לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט . שנית , ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה – מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע המבקש" ( ראו בנוסף, לעניין זה : ע"א 442/89 עלאדין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג ( 3), פ"ד 824 ; ע"א 164/63 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד י"ז 3).

במקרה דנן, אין המדובר בביטול מחמת הצדק שכן הנתבע הודה כי לא נפל כל פגם בהמצאות שהתבצעו. אמנם לביה"מ סמכות לבטל פסק דין שניתן בהעדר, גם מתוקף שיקול דעתו,אולם הנתבע לא הציג כל הגנה שתצדיק ביטולו של פסק הדין מכוח שיקול הדעת. כאמור,הפינוי כבר הושלם.לא ברור כיצד המפה שצורפה לבקשה מחזקת את טענת הנתבע כאילו הוא החזיק בשטח כדין משך עשרות שנים.

מעבר לשיהוי הרב ולעקרון סופיות הדיון , לפנינו "מעשה עשוי" שכן הפינוי מושא פסק הדין כבר הושלם, המגרש פונה ואף נהרס כל הנטוע עליו (ראו גם סע' 3 לתשובה לתגובה), ולכן אין כל טעם במתן ארכה וביטול פסק הדין.