תא"ק 34919-11-15 פלסים תשתיות בע"מ נ' אש-גד אביזרים בע"מ ואח'

לפניי בקשה לביטול פסק דין, שניתן על ידי בהעדר הגנה ביום 5/5/16. פסק הדין ניתן על סמך אישורי מסירה, שבוצעו במסירה אישית ע"י שליח 3/12/15, ונחתמו עבור שני הנתבעים ע"י הנתבע מס' 2 (להלן: "המבקש"). 

הבקשה לביטול פסק דין הוגשה ביום 12/9/16. המבקש טוען בשם המבקשים שנודע לו אודות פסק הדין רק בסמוך ליום 12/7/16, עת קיבל את האזהרה מלשכת ההוצל"פ, והבקשה מוגשת במועד, בהתחשב בפגרת הקיץ.

המבקשים טענו כי עם קבלת התביעה ניהלו מו"מ מתמשך עם המשיבה על מנת לייתר את התביעה, ולא היה ברור כלל שתהליך המו"מ בין הצדדים הסתיים ושעתה זו נדרשת להגיש כתב הגנה מטעמה. המבקשים מפנים לכך שהתביעה הוגשה ונמסרה לקראת סוף שנת 2015 אך פסק הדין התבקש רק בחודש מאי 2016, ועניין המו"מ נזכר בבקשה. המבקשים מציינים שלא קיבלו העתק של פסק הדין או של הבקשה לקבלתו בהעדר הגנה.

לגופה של התביעה טוענת המבקשת כי הצ'קים, שמסרה למשיבה נמסרו כצ'קים "מראש" בעבור סחורה שתסופק למבקשת, עוד בטרם נמסרה לה, וכחלק ממסגרת התקשרות ראשונית וכי המשיבה לא פירטה בתביעתה אודות התקשרות המסגרת בין הצדדים; המבקשים טוענים כי לאחר שהצ'קים היו בחזקת המשיבה, מסרה למבקשת סחורה רבה, שלא צורך, טענה הנתמכת בהחזרות, המופיעות בכרטסת; המבקשת טוענת כי לא קיבלה העתק מהסכם התקשרות המסגרת, שנזכר בחשבוניות; כי אין ביכולתה לבדוק את הסחורה שסופקה אל מול ההסכמות בין הצדדים; כי אין אישור הזמנות הסחורה ע"י המבקשת, שהמבקש הינו מורשה החתימה היחיד שלה; כי הוסכם על "אובליגו" בגובה צ'ק אחד (223,073 ₪), אך המשיבה חרגה מהמוסכם, בהספקת סחורה לא רצויה, דבר שהביא לחוב בסכום לא מבוטל, 875,031 ₪. המבקש מס' 2 טוען בנפרד ובנוסף לטענות המבקשת מס' 1 כי חתימתו על שטר החוב והערבות זויפה.

המשיבה הגישה תגובה, לרבות תצהירים, שבהם התנגדה לביטול פסק הדין, ועמדה על כך שכתב התביעה וההזמנה לדין נמסרו למבקשים כדין.

המשיבה אישרה שלאחר פתיחת התיק ומסירת כתב התביעה, ניהלו הצדדים מו"מ במשך מספר חודשים, במהלכם לא עתרה המשיבה למתן פסק דין, אך המו"מ נסתיים בחודש 4/16 לאחר שהוגש למבקשים הסכם פשרה בכדי שאלו יחתמו עליו, אך אלו התמהמהו ואף הודיעו שלא יוכלו לעמוד בהסכם. אז הודיע ב"כ המשיבה לב"כ המבקשים כי המו"מ תם, ועל המבקשים להגיש בקשת רשות להתגונן. המשיבה דוחה את הטענה לפיה לא היה ברור כי המו"מ הסתיים.

המשיבה מציינת שהחוב נשוא התביעה נבע מסחורה, שסיפקה המשיבה למבקשת, בערבות המבקש ומאשרת כי עשרת הצ'קים ע"ס 223,073 ₪ ניתנו מראש, אבל טוענת כי סופקה סחורה תמורתם, והם חוללו באי פירעון. עוד צוין שכלל הסחורות שסופקו למבקשים, ניתנו בהתאם להסכמתם ובהתאם לדרישתם, ומכך שהסחורות סופקו בכפוף למחירים, שסוכמו בין הצדדים במסגרת הסכמות ראשוניות. המשיבה דוחה את הטענה לפיה הסכם המסגרת לא היה בידי המבקשת, וטוענת כי מעולם לא נעשתה אליה פניה בעניין, והמחירים המוסכמים היו ידועים למבקשת. המשיבה דוחה גם את ביצוע ההזמנות וקבלת הסחורה, ולאחר מכן סירוב לשלם, בטענה שהסחורות "נדחפו" למבקשים ע"י המשיבה במטרה להכניסם לחובות. המשיבה מדגישה כי התנהלות כזו המיוחסת לה מעמידה את המשיבה בסיכון לא סביר. נטען שהמבקשת נוהלה בצורה כושלת ומכך זו החזירה למשיבה חלק מן הסחורות במטרה לצמצם בחובותיה.

לטענת הזיוף טוענת המשיבה כי המדובר בטענה שקרית, וצירפה לתגובה תצהיר מר בן שטרית, לפניו חתם המבקש על שטר החוב והערבות. צורף גם תצהיר מר אריאל דינרמן, שאימת את כל תוכן התגובה כולל הטענות המשפטיות.

בתגובה לתגובה חזרו המבקשים על טענותיהם, והפנו לכך שבתגובה אימתה המשיבה חלק מטענות המבקשים, אך טענות רבות שהעלתה המשיבה אינן נתמכות בראיה כלשהי, והפנו לטענה בתגובה לפיה מרגע שהמו"מ מוצה בעת חודש 4/16 המשיבה נתנה למבקשים 30 ימים להגשת בקשת רשות להתגונן, אך לא צורף מסמך, המעיד על כך.

ביחס לסיכויי ההגנה עומדים המבקשים על טענותיהם בלי לחזור עליהן, ומדגישים רק את העובדה שטענת התובעת בכתב התביעה לפיה עשרת הצ'קים ע"ס 223,073 ₪ נמסרו בגין חלק מיתרת חובה, בעוד שבתגובה הודתה שהצ'קים נמסרו מראש על חשבון הזמנות, טרם הספקתן. המבקשים טוענים כי קיימת מחלוקת שדורשת בירור מעמיק בדבר הזמנות הסחורה לאחר מתן הצ'קים מראש. המבקשים חוזרים וטוענים כי לא ניתן להדוף את טענת הזיוף באמירה סתמית בתצהיר, וחוזרים ומפנים לחוסר הדמיון בין החתימות השונות על הצ'קים לבין החתימה לכאורה על שטר החוב והערבות.

לאחר שקראתי את כתבי בי הדין, אני מחליטה לבטל את פסק הדין, בתנאי הפקדה משמעותית, מן הנימוקים הבאים:

הבקשה הינה בקשה לביטול משיקול דעת בית המשפט, באשר אין מחלוקת כי כתב התביעה נמסר למבקשים כדין.

הבקשה מוגשת במועד, לאחר שפסק הדין לא נמסר לנתבעים לפני הגשתו לביצוע בלשכת ההוצל"פ, כנדרש.

לעניין סיבת המחדל בגין אי הגשת בקשת רשות להתגונן, בדרך כלל נקבע כי ניהול מו"מ אינו נחשב כטעם מיוחד, המצדיק הארכת מועד. עם זאת במקרה דנן, כאשר ב"כ המשיבה אישר כי במהלך חודשי המו"מ עיכב את הגשת הבקשה לפסק דין בהעדר הגנה (סעיף 4 לתגובה), יש מקום לקבל את טענת המבקשים כטעם למחדל.

"ככלל, משא ומתן לפשרה אינו נמנה על המקרים המהווים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. על בעל דין לכלכל צעדיו על פי שיקוליו הוא ולא לסמוך על עמדותיו או מהלכיו של הצד שכנגד. זאת, תוך שיתכנו נסיבות בענין משא ומתן אשר הצטברותן תעלה כדי טעם כאמור. כך, למשל, חריג לכלל האמור נקבע במקרים בהם עמדת בעל דין הושפעה מעמדתו של הצד שכנגד או ממצג שיצר כלפיו או מהסכם שהושג או עמד להיות מושג, ואלה השפיעו על מהלכיו של בעל הדין וגרמו לו לאחר את המועד (ח' בן-נון, ט' חבקין, הערעור האזרחי, מהדורה שלישית, תשע"ג-2012, עמ' 180, מצוטט בע"א (מחוזי תל אביב יפו) 11988-01-13 יחימוביץ נ' מנורה, 16.7.2013, פורסם בנבו).

רוב הפסיקה ניתנה בעניין הארכת מועד להגשת ערעור, ביחס להגשת בקשת רשות להתגונן, סבורני כי ההלכה נוהגת מקל וחומר, מאחר ומדובר בהזדמנות הראשונה של הנתבעים להיכנס בשערי בית המשפט.

משהוכח כי הוצג מצג כי כל עוד מתנהל מו"מ לפשרה אין המבקשים חייבים הגיש בקשת רשות להתגונן, הרי שהעובדה שהמשיבה לא נתנה למבקשים הודעה ברורה על סיום המו"מ, מאפשרת את טענת הסתמכות המבקשים על הארכה. טענת ב"כ המשיבה כי הודיע לב"כ המבקשים כי המבקשים נדרשים להגיש בקשת רשות להתגונן, אחרת יעתור למתן פסק דין תוך 30 יום (סעיף 6 לתגובה) לא נתמכה בראיה הטבעית, מכתב בין עורכי דין, וברי כי תצהיר מר דינרמן אינו יכול לאמת עובדה, שאינה בידיעתו.

למרות העדר חובה לכך, לאור מספר החודשים, בהם נוהל מו"מ בין הצדדים ובאי כוחם, עובר להגשת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, אני קובעת כי היה מצופה מב"כ המשיבה לתת לחברו התראה ברורה על סיום המו"מ, ודרישה להגשת בקשת רשות להתגונן תוך זמן קצוב.