תא"ק 34542-03-15 מנסור נ' אל עארף

1.בפניי בקשת רשות להתגונן.

2.הרקע העובדתי: ביום 16.3.15 הגיש המשיב תביעה כספית בסדר דין מקוצר לחיוב הנתבע בסך של 30,500$ שהם לשיטתו סך של 118,137 ₪ שהועמדו לנתבע כהלוואה. לתביעתו צירף המשיב את הסכם הלוואה שנחתם בינו ובין הנתבע המעיד על החוב לכאורה (להלן: "ההסכם"). עיקר טענת המשיב בכתב התביעה נסובה סביב אי פירעון חוב ההלוואה.

3.ביום 6.5.15 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. ביום 10.8.15 בוטל פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה (לאחר שניתנה לצדדים ההזדמנות לטעון בעניין).

4.ביום 7.5.15 הוגשה בקשת רשות להתגונן. בבקשה זו טען המבקש, כי החוב הנטען נובע מהלוואת בעלים שהלווה המשיב לחברה שהייתה בבעלות משותפת של הצדדים (ושל אדם נוסף). לטענת המבקש, המשיב התנה את מתן ההלוואה בכך שיחתם ההסכם. לגופו של עניין טען המבקש, כי החוב נפרע באמצעות מכירת רכוש של החברה שתמורתו חולקה וכן, כי יש לדחות את התביעה או לעכב את ההליכים בה בשל קיומו של הליך תלוי ועומד המתנהל בין הצדדים בבית משפט ברמאללה בגין אותו החוב. בשולי הדברים טען המבקש, כי הסכם ההלוואה אינו עומד בתנאי חוק הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 ועל כן יש לבטלו.

5.המשיב מתנגד בתגובתו לבקשה תוך הפניית בית המשפט לפסק דין שניתן בהליך נוסף שהתנהל בין הצדדים בת"א 12100/09 בבית המשפט השלום בירושלים בנסיבות דומות, במסגרתו, דחה בית המשפט טענות דומות שהעלה המבקש. משכך, לשיטתו, יש לדחות אף את טענותיו של המבקש בהליך זה. בנוסף טען המשיב באופן כללי, כי בקשת הרשות להתגונן אינה מראה הגנה כלשהי גם לא דחוקה וכי כל טענות המבקש הינן בבחינת הגנת בדים. החוב הנטען הינו חוב אישי ואינו קשור למערכת היחסים העסקית שבין הצדדים וכי על המבקש לכבד התחייבות חתומה שלו ולקיימה.

6.בתשובת המבקש לתגובת המשיב ביקש הוא לאבחן את ההליך דנן מההליך הנוסף בטענה, כי ההליך דכאן, בשונה מההליך דהתם, החל ההליך אחרי שהוגשה כבר התובענה לבית המשפט ברמאללה ועל כן חלה הדוקטרינה של הליך תלוי ועומד. המבקש הסביר שהתביעה ברמאללה נסובה סביב שלוש עילות כאשר אחת מהן היא חיוב כספי בסך של 91,050 $ שהמשיב עותר לפסוק לו בעקבות הלוואה שהעמיד למבקש. להוכחת האמור צירף המשיב לתביעתו (ברמאללה) את שטרי החוב נשוא ההליך הנוסף וכן את שטר החוב נשוא ההליך דנן. המשיב טען בבית המשפט ברמאללה כי לערכאה דשם נתונה הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה ועל כן קם נגדו השתק שיפוטי והוא אינו רשאי להתכחש לסמכות זו כעת ולטעון לסמכותו של בית משפט זה.

7.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה ולאחר ששקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין נחה דעתי, כי דין הבקשה להתקבל. להלן נימוקיי.

7.1עיון בהליך הנוסף מעלה, כי אכן נטענו שם ע"י המבקש טענות דומות, אם כי בהליך דכאן הוסיף הנתבע טענות נוספות על אלה שטען שם (שם טען טענות עובדתיות דומות לגבי החוב עצמו וכן טען להיעדר סמכות בינלאומית בשל כך שהחוב הנטען מקורו בחיובים הקשורים בחברות המאוגדות ברשות הפלסטינית (בהליך דכאן, טוען המבקש, בין היתר, להליך תלוי ועומד בבית משפט ברמאללה כמו כן, טוען להיעדר יריבות נוכח העובדה כי הוא אינו בעל החוב אלא החברה וכן, טענה נוספת, כי החוב נפרע).

7.2נוכח האמור, על אף שטענות דומות שטען המבקש נדחו ע"י ביהמ"ש בהליך הנוסף, אין בכך כדי לשמש בסיס לדחיית בקשת הרשות להתגונן. בצדק טוען ב"כ המבקש, כי בעת בחינת הבקשה על בית המשפט לבחון רק האם טענות המבקש עשויות לשמש לו הגנה לוּ יוכחו במשפט. המבקש אינו נדרש להוכיח את טענותיו בשלב זה וכן יכול הוא לטעון בעל פה טענות אף נגד מסמך בכתב (ר' בעניין זה אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 803-804, מהדורה 11 (2013) וההפניות שם). זאת ועוד, ידוע כי ממצאים עובדתיים שנקבעו בהליך אחד אינם יכולים לשמש ככאלה בהליך אחר (ר' למשל ע"א 783/83 שמואל קפלן נ' מרדכי נובוגרוצקי פ"ד לח(3) 477, 486) ועל כן הממצאים שנקבעו בהליך הנוסף אינם יכולים לשמש בסיס עובדתי אף לא בפסק דין, על אחת כמה וכמה שאינם יכולים לשמש מחסום דיוני בפני המבקש במסגרת בקשתו זו.