תא"ק 33903-08-14מרקמן את טומשין - חברת עורכי דין ואח' נ' סלמה

המבקש עותר להתיר לו להתגונן בפני תביעה בסדר דין מקוצר, על סך כ-74 אלף ₪, אשר הגישו המשיבים ובה נטען כי נותר חייב להם שכר טרחה בקשר לטיפול משפטי שהעניקו לו בתביעה שהגיש מול משרד הבטחון.

המבקש טען להעדר יריבות עם המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") וטען כי התקשר עם המשיב 2 (להלן: "המשיב") ועם משרדו בלבד, מבלי שידע כי מדובר בחברה שהיא אישיות משפטית נפרדת. המבקש טען כי הבסיס לטענות המשיבה כנגדו הוא הסכם שכר הטרחה שצורף כנספח א' לכתב התביעה – וכי הסכם זה אינו בין המשיבה לבינו וכאמור, אין ביניהם כל יריבות.

עוד טען המבקש כי המשיב הפר את חובותיו כלפיו והציג בפניו מצגי שווא וגרם לו להתקשר עמו בחוזה אחיד שתנאיו מקפחים. המבקש טען כי לא הבין את מלוא תנאיו של הסכם ההתקשרות עם המשיב ולעמדתו, המחלוקת הפרשנית והעובדתית בין הצדדים מספיקה כדי שבית המשפט יורה על מתן רשות להתגונן.

המבקש נחקר על תצהירו בדיון שהתקיים בפני ביום 12.5.15 – חקירה מפורטת וממושכת ובית המשפט אף העיר לב"כ המשיבים במהלכה כי בהעדר ערעור התשתית העומדת בבסיס תצהיר המבקש, יתכן שיש מקום לשקול לקבל את הבקשה ולתת למבקש רשות להתגונן בפני התביעה.

ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה – ואף סיכומים אלו היו ארוכים מכפי שקורה בד"כ בדיוני בקשות למתן רשות להתגונן.

על פניו, עצם הצורך בחקירה ממושכת ובסיכומים ארוכים מלמדים על מורכבותה של המחלוקת שבין הצדדים ועל הצורך לאפשר לבית המשפט לבחון אותה בטרם ייקבעו ממצאים עובדתיים ומשפטיים.

דיון

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ; ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .