תא"ק 3317-04-14 יוסיפוב נ' אבו חמד ואח'

בפני תביעה כספית על סך 100,000 ₪, אשר הוגשה בסדר דין מקוצר באפריל 2014. בחודש מאי 2014 ניתן פסק דין בהעדר התגוננות מצד הנתבעים ובינואר 2015 הוסכם על ביטולו החלקי (כאשר לגבי סכום של 16,300 ₪, שלא היה שנוי במחלוקת, נותר פסק הדין על כנו.

בפברואר 2015 הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן ובאוגוסט – בקשה לביטול עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלהם.

ביום 2.9.15 התקיים בפני דיון בבקשת הרשות להתגונן ובמהלך הדיון הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל שהוצג בדיון, באופן שפסק הדין יכריע במלוא יתרת טענותיהם.

טענות הצדדים, בקליפת אגוז, הן כדלקמן:

בכתב התביעה נטען כי ביום 11.11.09 נחתם בין התובע לבין הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הסכם הלוואה על סך 45,000 ₪, וכי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") ערבה להתחייבויות הנתבע. נטען כי על הנתבע היה לפרוע את ההלוואה עד ליום 10.8.10 ולשלם סך 6,000 ₪ בגין כל חודש איחור. נטען כי הנתבע פרע את ההלוואה באופן חלקי בלבד ונותר חייב 25,400 ₪ במונחי קרן (וכי לסכום זה יש לצרף פיצוי מוסכם בסך 252,000 ₪ - בגין 42 חודשי איחור) (כאשר מטעמי אגרה הועמד סכום התביעה על סך 100,000 ₪).

בבקשת הרשות להתגונן טענו המבקשים כי במעמד קבלת ההלוואה קיזז התובע את סכום הריבית מראש ומסר להם סך 33,000 ₪ בלבד. כנגד סכום זה מסרו הנתבעים למשיב 11 המחאות על סך 3,300 ₪ כל אחת, תוך שהוסכם כי ההמחאות יושבו להם עם פרעון ההלוואה. בפועל, כך נטען, הושבו להם 10 מתוך 11 השיקים – כאשר כנגד ההמחאה האחרונה שילמו 3,000 ₪ מתוך סכומה, ונותרו חייבים 300 ₪ בלבד. הנתבע ציין עוד כי ללא קשר להלוואה נשוא התביעה ביקש מן התובע, וקיבל, שתי הלוואות נוספות על סך 20,000 ₪ כל אחת.

בחקירת הנתבע בדיון שהתקיים בפני טען הנתבע כי במעמד קבלת ההלוואה קיבל מן התובע סך 24,000 ₪ בלבד, ולא כפי שנכתב בתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן.

באותה הזדמנות עומת הנתבע עם טענת התובע ולפיה בשיחת טלפון שהוקלטה הודה בחוב של 25,400 ₪ - ולכך השיב: "לא זוכר" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 3 – 5), וטען עוד כי שיקים נוספים שהוצגו בפניו נמסרו כשיקים לבטחון.

נקבע כי "פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת"א (ב"ש) 187/93 פרץ אשר נ' קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)).

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך כולל של 20,000 ש"ח.

סכום זה ישולם בחמישה תשלומים שווים ורצופים, הראשון בתוך 30 יום מהיום ומדי חודש לאחר מכן, אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.