תא"ק 31225-05-15

1. הנתבע עותר להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט השלום בקריות בשל העדר סמכות מקומית עקב מקום מגוריו.

2. עסקינן בתביעה כספית, שהוגשה בסדר דין מקוצר בסך 163,000 ₪ בגין אי פירעון של שתי הלוואות אותן נטל הנתבע מהתובע.

3. הנתבע סומך בקשתו להעברת הדיון על שלוש טענות מרכזיות: טענה ראשונה, מקום מגוריו אינו כפר ראמה (כפי שנרשם בהסכם ההלוואה) אלא בכפר מעיליא שבגליל המערבי, בתמיכה צרף צילום של תעודת הזהות. טענה שנייה, מסמכי ההלוואה נחזים להיות כאילו נחתמו באילת ואולם עובדה זו אינה נכונה מאחר ובאותם תאריכים בהם נחתמו ההסכמים הנתבע שהה בחו"ל – במלון הילטון טאבה שבמצרים. וטענה שלישית, לא ניתן להסתמך על תניית השיפוט שנרשמה סעיף 10 להסכם מיום 10.2.2015 לפיה הסמכות נתונה לבית המשפט השלום באילת מאחר והתובע בעצמו לא טען לכך בכתב התביעה ועל כן הסתמכות התובע על תנייה זו תהווה ניסיון להרחבת חזית.

4.התובע בתגובתו מבקש לדחות את הבקשה ולחילופין לתקן את כתב התביעה כך שסמכות השיפוט הבלעדית תוקנה לבית משפט זה. לדידו, אין מדובר בהרחבת חזית מאחר והמסמך מכוחו מוקנית סמכותו של בית המשפט לדון צורף לכתב התביעה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו. במסגרת התגובה, התובע עתר לתקן את כתב התביעה כך שוויתר על סכום ההלוואה הראשונה ועתר לחייב את הנתבע בסך 49,000 ₪ בלבד.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה מצאתי כי דין הבקשה להידחות. תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות) מורה:

"(א)תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1)מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2)מקום יצירת ההתחייבות;

(3)המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)מקום המסירה של הנכס;

(5)מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים."

תקנה 3 מונה כללים בקביעת סמכותו המקומית של בית המשפט לדון בתובענה ומקנה חלופות אפשריות. אולם בענייננו קיים הסכם בין הצדדים ובו תניית שיפוט, משכך אין רלוונטיות בבחינת אחת מהחלפות המנויות בתקנה 3, לרבות בשאלת מקום מגוריו של הנתבע.