תא"ק 29093-05-16 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עטאללה ואח'

1.לפניי בקשת רשות להתגונן שהגישו הנתבעים (להלן: "המבקשים"). 

2.התביעה היא תביעה כספית שהגיש הבנק ( להלן: "המשיב") על סך של 111,112 ₪ בגין יתרת חוב בחשבון הנתבע 1. הנתבע 2 חתם על ערבות מתמדת לשיפוי לאשראי /הלוואה עד לסך של 91,000 ₪.

3.לכתב התביעה צורפו ההסכמים הרלוונטיים לרבות בקשה להקצאת מסגרת אשראי בעו"ש; תדפיס בדבר יתרת החוב; עותק מכתב הערבות והעתק באשר לגובה הריבית הנתבעת.

4.במסגרת בקשת הרשות להתגונן העלו המבקשים טענה לפיה התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, אולם טענה זו נטענה בעלמא בכותרת הבקשה ובסעיף 18, ואף לא פורטה כדבעי בתצהירם של הנתבעים.

מכל מקום, דינה של התובענה לידון בהליך של סדר דין מקוצר כפי שאפרט להלן.

5.תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת, בין היתר, כי ניתן להגיש, בסדר דין מקוצר, תביעות על סכום קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.

הלכה היא, כי הראיה שבכתב, הנדרשת על פי תקנה 202(1)(א) לתקנות איננה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה, אלא די בראשית ראיה בלבד. 

6.דרישת התקנות להגשת ראיות בכתב, אין פירושה שיש צורך שראיות אלה יתמכו בכל רכיבי התביעה ובפסיקה נרחבת נקבע כי מדובר בדרישה מינימאלית.

7.על מנת לעמוד בדרישת התקנה הנ"ל, די לו למשיב - תאגיד בנקאי, שיצרף את ההסכמים ופירוט היתרה, ואין חובה עליו לצרף את כל ספריו שיפרטו כיצד הוא חישב את סכום התביעה [ ראו: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נגד בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5)133, 137).]