תא"ק 2895-09 מדינת ישראל נ' וקנין

בפניי תביעה לפינוי המקרקעין הידועים כגוש 2470, חלקה 13, המצויים בקריית מלאכי (להלן: "חלקה 13"/ "המקרקעין").

התובעת (להלן: "התובעת" / "המינהל") טוענת כי הנתבע פלש למקרקעין ומחזיק בהם בלא זכות, ולפיכך יש להורות על פינוים ועל הריסת המבנה שבנה במקרקעין.

רקע

1.אין מחלוקת שהנתבע בעל זכויות חכירה ומחזיק כדין במגרש הידוע כגוש 2470 חלקה 12 (להלן: "חלקה 12"), הצמוד לחלקה 13. על חלקה זו נרשם בית משותף, ובתת חלקה 1 מצויים ביתו וחצריו של הנתבע (כך על פי נסח הרישום, נספח ב' לכתב התביעה).

2.למעשה, חלקות 12 ו-13 נושקות זו לזו מצדן האחד ומצויות ברח' הבשור. מצדן האחורי חלקה 12 גובלת בחלקה 39 וחלקה 13 גובלת בחלקה 38, המצויות ברח' הרמב"ם.

תחומן של חלקות אלה נקבע בפרצלציה שנערכה על ידי התובעת בשנת 2001, אז נרשמה כל חלקה כיחידת רישום נפרדת. בעבר חלקות 12 ו-39 היוו למעשה חלקה אחת, ושם גרים הנתבע ובני משפחתו אשר רכשו את זכויות החכירה במקרקעין מחברת עמידר. כך גם חלקות 13 ו-38 היוו יחידה אחת, בה גרו שכניו של הנתבע, משפחת פרץ. בתי המגורים המקוריים שכנו בחלקות 38 ו-39, כאשר חלקות 13 ו-12 (בהתאמה) היוו למעשה מעין חצר אחורית.

טענות הצדדים בתמצית

3.התובעת טוענת כי הנתבע פלש לחלקה 13 ובנה בה מבנה שלא כדין – תוספת בנייה לביתו שנבנה בחלקה 12. בגין פלישה זו הוגשה התביעה דנן. התובעת מפנה אף לכתב אישום שהוגש כנגד הנתבע בגין הפלישה – תיק עמק 10069/06 בבית משפט השלום בקרית גת, במסגרתו הודה הנתבע והורשע ונקבע כי עליו להרוס את המבנה האמור.

לפיכך דורשת התובעת צו לסילוק ידו של הנתבע ולפינויו מהמקרקעין, ובכלל זה להסמיך את התובעת להרוס כל מבנה שנבנה על ידי הנתבע אם לא יעשה כן בעצמו בתוך 30 יום מעת מתן פסק הדין.

כן ביקשה התובעת להתיר לה לפצל סעדים, באופן שתהיה רשאית לתבוע מהנתבע את נזקיה ואת דמי השימוש עד לפינוי בפועל.

4.לטענת הנתבע במשך שנים משפחתו תחזקה את חלקה 13, שהייתה החצר האחורית של שכניהם משפחת פרץ, ועשתה בה שימוש לצרכים שונים כיוון שמשפחת פרץ לא עשו כל שימוש בחצר. במשך השנים הפסיקה חברת עמידר לתחזק את בית השכנים, והוא סבל מתקלות שונות. הנתבע אשר טיפל בשכנו מאיר פרץ שהינו נכה, פנה יחד איתו לחברת עמידר בדרישה כי יבוצעו תיקונים אך נענה כי אין תקציב לכך, וכי הדרך היחידה היא לרכוש את הבית מחברת עמידר ולשפצו. הנתבע טוען כי מצב דברים זה הוליד סיכום בינו לבין מר מאיר פרץ לפיו הנתבע יסייע למאיר פרץ ברכישת הנכס מחברת עמידר וישפץ את ביתו, ובתמורה מאיר פרץ יעביר לו את הזכויות בחצר האחורית, ויאפשר לו להרחיב שם את ביתו שלו.

הנתבע טוען כי מאיר פרץ החזיק הן בבית (חלקה 38) והן בחצר (חלקה 13), ולטענתו המעבר משכירות סוציאלית מחברת עמידר לזכויות חכירה מאת המינהל היה אמור להתבצע לגבי השטח כולו, וכך שכנו יכול היה להעביר לו את הזכויות בחלקה 13.

לטענת הנתבע כל היחידות באותו הרחוב נמכרו באופן הזה – כך שהזכויות בשתי החלקות – זו השוכנת ברח' רמב"ם והחצר האחורית הסמוכה לרח' הבשור – נמכרו יחד.

לפיכך, בסוף 2004 החלו מגעים בין מאיר פרץ, בעזרתו של הנתבע, ובין חברת עמידר לשם רכישת הנכס. עם התשלום לחברת עמידר, החל הנתבע לשפץ את ביתו של מאיר פרץ, הגיש תוכנית בנייה לעירייה, והחל בבניית התוספת לביתו בחלקה 13, בטרם קיבל היתר בנייה. הנתבע טוען כי על מנת לקבל היתר בנייה היה עליו להחתים את המינהל, ולפיכך הוא המתין שמאיר פרץ יקבל את חוזה החכירה עם המינהל על מנת להגיש את התוכניות לחתימה – ובינתיים הבנייה התקדמה והושלמה. ביום 20.6.05 הוציא המנהל דרישה לסילוק יד כנגד הנתבע.