תא"ק 2532-09 מנהל מקרקעי ישראל - מחוז דרום נ' אלצאנע

בפני בקשה לביטול פסק דין מתאריך בדבר פינוי המבקשת מהמגרש הידוע כגוש 100664 חלקה 39 הידועה גם כשכונה 2 מגרש 100 ברהט.

המבקשת בקשה לרכוש את המגרש בשנת 1998 אך בשנת 1999 בוטלה העסקה עמה עקב אי תשלום תמורתה והאישור על ביטול העסקה צורף לתגובת ב"כ התובעת. רק כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 2009 - הגישה התובעת נגד הנתבעת תביעה בסדר דין מקוצר, בה בקשה לפנותה מהמגרש עקב פלישתה אליו ושהִיָיתה בו שלא כדין.

בהעדר הגנה – ניתן פסק דין לפינוי הנתבעת בתאריך 13.9.2009.

עותק פסק הדין הומצא לנתבעת על ידי הדבקתו על גדר "ביתה" כמופיע בצילומים שצרף ב"כ התובעת לתגובתו לבקשה.

בשנת 2013 נפתח תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין אולם הביצוע של הפינוי התעכב, לדברי ב"כ התובעת, עקב סדרי עדיפויות אצל התובעת.

בינתיים, בתאריך 14.11.12 - שונה יעודו של המגרש לכביש וכעת המדינה ממתינה שיְפוּנֶה על מנת שתוכל להוציא מכרזים לסלילת הכביש, לרווחת כל תושבי רהט.

הנתבעת קבלה לידיה, בתאריך 18.2.2015, הודעת פינוי מיום 8.1.15 לפיה הפינוי יבוצע בתאריך 3.5.15.

הנתבעת המתינה עד יום הפינוי המיועד ממש ורק אז הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן לביטולו.

בדיון שהתקיים בפני ניסיתי לתהות על סיבת האיחור בהגשת הבקשה ועל עילת הנתבעת להישאר במקום חרף פסק הדין.

לעניין האיחור טענה הנתבעת כי ההודעות נמסרו בכתובת שכונה 7 מגרש 44 ברהט, ובמקום זה מתגוררת חמותה ולא היא. היא הסבירה כי התחתנה עם בעלה לפני 20 שנה, לאחר שכבר היה נשוי לאחרת, ועל כן בתעודת הזהות שלה רשום שהיא רווקה. בינתיים נשא בעלה אשה נוספת והוא גר איתה במקום שאינו ידוע לנתבעת.

היא עצמה עזבה את בית הוריו של בעלה בגלל הצפיפות ששרתה בו.

לעניין עילתה להשאר במקום ולא להתפנות ממנו, לא הראתה הנתבעת שום מסמך המעיד על כך כי שילמה בגין המגרש ("אין לי קבלות" – עמ' 2 שורה 16 לפרוטוקול). היא טענה כי היא נמצאת במשא ומתן עם התובעת לקבלת מגרש אחר ("אמרו נחכה ונראה אם יש מגרשים ניתן לך מגרשים. במינהל אמרו שיש הרבה מגרשים... הם אמרו "זה פנוי" ו"זה פנוי" אבל יש אנשים גרים שם ואני לא יכולה לריב עם אנשים". עמ' 2 שורות 20-21).

לעומתה טען מר תומר דמוזה, מפקח ברהט מטעם התובעת, כי לפי מה שעיין בתיק של הנתבעת (הוא אישית עובד במקום רק חדשיים) לא מצא כי הנתבעת שילמה בגין המגרש.

ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי לא ניתן להוכיח דברים שנאמרים ע"י פקידי התובעת שכן דברים אלה אינם מועלים על הכתב. לטענתו מסיבות מסויימות "שאינן קשורות במבקשת" לא התאפשר לה לשלם בגין המגרש. הוא בקש עיכוב של 90 יום על מנת להסדיר את העניין מול פקידי התובעת.

ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי למבקשת אין זכויות במגרש וכי אפילו סיכומי בא כוחה מהווים הודאת בעל דין. לדבריו בשנת 2008 המקום נהרס ושוקם על ידי הנתבעת שנית.

לדבריו (גם מבחינה אנושית – ל.ו.) למבקשת מקום אצל חמותה ואין סבה שהמשפחה לא תטה כתף ותקח אותה לבית חמותה.