תא"ק 24222-08-13 עיריית חולון נ' א. התבורים בע"מ ואח'

בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר, שעניינה בחוב ארנונה ואגרת פינוי אשפה.

1.ברקע: מכתב התביעה, שתוקן בינתיים, עולה כי המבקשת 1 רשומה אצל המשיבה כמחזיקה בשני נכסים ברח' הבנאי 27 בחולון. המבקשת 1 נדרשה לשלם בגין שני הנכסים ארנונה בסך כולל של 39,670 ₪ ואגרת פינוי אשפה בסך כולל של 11,515 ₪. משלא שילמה, ולידיעת המשיבה – אף חדלה מפעילותה, הגישה המשיבה תביעתה נגד המבקשת 1, כמו גם נגד בעלת מניותיה, המבקשת 2, שלה יוחס חוב הארנונה בלבד, בהתאם להרמת המסך הסטטוטורית שבסעיף 8ג לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992.

2.טענו המבקשות בבקשת הרשות להתגונן (ולא באורח סדור, כך שמדובר בניסיון לחלץ טענות מגדרי הבקשה): ראשית, המבקשת 1 לא החזיקה בשני הנכסים בו זמנית. היא אף הודיעה לעיריה על עזיבתה את הנכס האחד (שקשה לחלץ, גם משילוב כתב התביעה והבר"ל, איזהו), בסוף שנת 2011, ועל מעברה לנכס האחר, שגם אותו עזבה, בהיעדר הצלחה לקבל רישיון עסק. את חובה – שילמה. יתרה מכך, העירייה הסבה למבקשת 1 נזק שכן יצרה מצג לפני המבקשות ערב שכירת הנכסים כי יהיה בידן לקבל רישיון עסק. לעניין חיוב המבקשת 2 נטען כי היא לא קיבלה נכסים מן המבקשת 1 לעת סיום פעילותה.

3.דיון בבר"ל התקיים ביום 22.1.15, במהלכו נחקרה המבקשת 2. כיוון שברור כי גביה מן המבקשת 1 אינה מעשית כיום, בעוד שהדיון ייסוב בעיקר על חבותה האישית של המבקשת 2 ועל שאלת קבלתה נכסים מן החברה, שהוא הבסיס להרמת המסך הסטטוטורית, הצעתי לצדדים עוד טרם הכרעה בבר"ל להחליף ביניהם מראש את כל המסמכים הרלבנטיים, לאפשר למשיבה לבחון מקרוב את שאלת תוחלת התביעה (וממילא כך ייעשה ככל שניתנת הרשות להתגונן) וכך לייתר את התביעה. לאחר התמשכות ניכרת של המגעים שבין הצדדים, הודיעו הם כי לא צלחה דרכם, ועל כן סיכמו בבר"ל. המדובר בסיכומים מפורטים להפליא (שלא לומר – ביתר, אף שהדברים ישמשו כמובן גם בהמשך), בעיקר אלו של המשיבה. בסיכומים נדרשו הצדדים אף לאירועים שבעקבות הדיון, המבקשות – גם לטענה כי בינתיים פרעו את חובה של המבקשת 1 (אף שאין בידן כל אסמכתה לכך), המשיבה – לממצאיה מן המסמכים שהוצגו לעיונה, וצורפו לסיכומים.

4.דין הבקשה להתקבל, חלקית. הגישה הנוהגת כיום בבית המשפט העליון היא ליברלית בכל הנוגע למתן הרשות להתגונן, ובמובן זה ניתן לראות בכך משום התפתחות ביחס לגישה הנוקשה יותר שנהגה בשנות ה-80' של המאה הקודמת, שעל הפסיקה בה ביקשה המשיבה להסמיך טענותיה בסיכומיה המפורטים. בבואו לבחון את בקשת הרשות להתגונן הרי שנקודת המוצא היא שטענות הנתבע הן טענות אמת, כל עוד לא קועקעה גרסתו וקרסה על דוכן העדים (ראו: ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי (15.6.2009)). בשלב הדיוני האמור, בית המשפט אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ולא את סיכויי הגנתו (ע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479). בית המשפט לא ישאל עצמו כיצד יוכיח הנתבע טענותיו, שכן שאלות של דרכי ההוכחה של טענת המבקש אינן עומדות על הפרק בשלב הדיוני המקדמי (ראו: ע"א 168/84 אלקלעי נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מ(2) 333, 335). בית המשפט יסרב אפוא להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו, קרי אין מדובר אלא בסיפורי מעשיות, הגנת בדים (ראו: ע"א 654/02 אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41). וסיכמה זאת כב' השופטת פרוקצ'יה כך:

"... בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים, את ההכרה בזכותו להתגונן. המימד החוקתי הנילווה לזכות להתגונן מוסיף חיזוק-יתר לכלל הנקוט בהלכה הפסוקה מזה שנים רבות לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו." (עניין ששון הנ"ל. כן ראו: ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (9.12.09); ע"א 8392/06 כהן נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (17.10.10)).

5.חרף האמור, הקלות שבה תינתן הרשות להתגונן היא מסויגת. בקשת רשות להתגונן חייבת להיות מפורטת. העלאת טענות אינה יכולה להיעשות באופן סתמי לחלוטין וללא פירוט מינימלי בגדר הסביר. בעיקר נכון הדבר בכל הקשור לטענות פרעון, קיזוז וטענות אחרות מן הזן שבו נטל השכנוע הוא על כתפי הטוען (השוו: ע"א 424/86 נאות מרינה בת ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מג(2) 355, 362 (1989) (להלן: עניין נאות מרינה); ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729 (1991)). בקשת רשות להתגונן הנעדרת פירוט – תידחה.

6.נעבור לבחון את נדבכי ההגנה המבוקשת כאן.

7.לטענת פרעון החוב עוד קודם להגשת התביעה: מדובר בטענה בלתי מפורטת לחלוטין שהעלו המבקשות. טענה זו מחייבת ביסוס ועיגון. משלא נעשה הדבר – אין לאפשר למבקשות להתגונן בטענה זו (השוו: עניין נאות מרינה).

8.לטענה מן העבר האחר, לפרעון החוב לאחר שהצדדים באו בדברים בעקבות הדיון בבר"ל, טענה שעלתה בגדרי סיכומיהן של המבקשות: מדובר בטענת "פרעתי" שכעקרון אין בית המשפט (להבדיל מרשויות ההוצל"פ) נזקק לה. בכל מקרה, גם כאן מדובר בטענה נעדרת פירוט: מה שולם? מתי שולם? מה הזיקה בין התשלום לבין החוב? מהו החוב? מה פשר התשלום ללא סגירת התיק? דבר לא בואר. גם כאן, אין זו טענה שתינתן הרשות להתגונן בה.