תא"ק 21816-05-14 וורמס נ' סימבהמבילי בע"מ

לפני בקשת הנתבעת להעברת הדיון בתיק זה לבית משפט השלום בת"א-יפו, לו סמכות שיפוט ייחודית, בהתאם לתניית שיפוט ייחודית בהסכם שנחתם בין הצדדים.

עיון בהסכם, אשר צורף כנספח 1 לכתב התביעה, מלמד כי אמנם סע' 9.4 לו קובע כי לבית המשפט המוסמך בת"א-יפו תהא סמכות שיפוט ייחודית לדון בכל סכסוך אשר יתגלע בין הצדדים; וזו לשון הסעיף –

"… The courts of Tel-Aviv-Jaffa shall have the sole and exclusive jurisdiction over any dispute or matter arising out of or relating to this Agreement, or between the parties hereto…"

(ההדגשות שלי – ר.ב.).

התובע מתנגד לבקשה, וטוען כי הנתבעת לא העלתה אותה "בהזדמנות הראשונה"; לטענת התובע, הוגשו מטעמה של הנתבעת בקשות מוסכמות להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן ובאף לא אחת מהן הועלתה טענה זו.

לאחר שעיינתי בבקשת הנתבעת ובתגובת התובע, נחה דעתי כי דינה להתקבל.

הנתבעת העלתה את הטענה בדבר תניית השיפוט הייחודית בהזדמנות הראשונה שהייתה לה – בבקשתה למתן רשות להתגונן, אף בבקשתה דנן, אשר הוגשה בד בבד עם בקשתה למתן רשות להתגונן.

"ההזדמנות הראשונה" להעלאת הטענה בדבר העדר סמכות מקומית נקבעת על פי נסיבותיו של כל הליך בהתאם לאופיו ולשלב אליו הגיע, ולא על פי מבחן טכני הקשור באופי הכתב שהוגש, או בשאלה אם הכתב בו הועלתה הטענה הוא כתב בי-הדין ראשון שהוגש או שקדמו לו כתבי בי-דין אחרים (וראו: ע"א (י-ם) 1076/96 דורנט (1991) ישראל בע"מ נ' אררט חברה לביטוח בע"מ).

משהועלתה הטענה כאמור עם הגשת כתב בי-הדין הראשון אשר עוסק בתיק לגופו של עניין, הרי שנטענה בהזדמנות הראשונה.

אף בדיקת הזיקות לעיר חיפה, אינה מעלה כי לחיפה יתרון כלשהו על מחוז ת"א-יפו; מקום עסקה של הנתבעת באזור המרכז, ההתקשרות הייתה באזור המרכז, והעובדה כי התובע מתגורר בחיפה אין בה כדי להקנות לעיר זו יתרון על פני תניית שיפוט ייחודית, ברורה ומפורשת בהסכם שנכרת בין הצדדים ואשר התובע מבקש להסתמך עליו בתביעתו.