תא"ק 21675-10-13 סטרטינר נ' גבאי

1. לפני בקשת התובע להורות כי הנתבע אינו רשאי להגיש תצהירים או ראיות מטעמו.

2.בהחלטה מיום 25.09.16 ניתן לצדדים צו להגשת תצהירי עדות ראשית. נקבע כי התובע יגיש את תצהיריו עד ליום 01.01.17 והנתבע עד ליום 01.03.17.

3.ביום 20.01.17 הגיש התובע בקשה להארכת מועד להגשת תצהיריו. בהחלטה מיום 03.04.17 ניתנה לתובע ארכה להגשת תצהירי העדות הראשית עד ליום 20.04.17. תצהיר התובע נקלט בתיק בית המשפט ביום 21.04.17.

4.בהחלטה מיום 14.05.17 הוריתי כי הנתבע יגיש תצהירי עדות ראשית עד ליום 15.06.17. הנתבע לא הגיש את תצהיריו וגם לא בקשה להארכת מועד להגשתם וביום 13.07.17 התובע הגיש את הבקשה נשוא החלטה זו. לאחר שהוגשה הבקשה ובמסגרת התגובה לה ביקש הנתבע להאריך לו את המועד להגשת תצהירי העדות הראשית.

5.הנתבע הגיש את תצהירי העדות הראשית מטעמו ביום 07.09.17.

6.העיון בכתבי הטענות של הבקשה מעלה כי לבקשת ב"כ הנתבע, תצהיר התובע נשלח לו באמצעות דואר רשום ביום 24.04.17. לא ברור מדוע התצהיר הגיע לידי ב"כ הנתבע רק בחודש יוני. על כל פנים, הנתבע לא היה רשאי לנקוט "שב ואל תעשה". כאמור לעיל, בית המשפט קצב לו את המועד להגשת תצהיריו וככל שהוא לא קיבל את תצהיר התובע, היה עליו להגיש לבית המשפט מבעוד מועד הודעה מתאימה ובקשה להארכת המועד להגשת תצהיריו. הוא לא עשה כן והגיש את תצהירו כשלושה חודשים לאחר חלוף המועד שקצב לו בית המשפט. מדובר, אפוא, במחדל דיוני שהוא באחריות הנתבע.

7.על אף האמור, בית המשפט לא יחסום את הנתבע מהבאת ראיותיו. יחד עם זאת, וכתנאי לקבלת תצהירי הנתבע, על הנתבע לשאת בהוצאות התובע בגין המחדל הדיון ובגין ההתדיינות בבקשה שהגיש התובע.

8.אשר על האמור, הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך של 1,500₪ תוך 30 יום מהיום.