תא"ק 21479-05-15 הר קור 2002 בע"מ נ' האחים משה ועזרא לוי ירקות ופירות בע"מ ואח'

1.זו בקשה לביטול צו עיקול זמני.

2.ביום 12.5.2015 הגישה התובעת בקשה להטלת צו עיקול זמני (להלן: הבקשה לעיקול). בבקשה לעיקול נטען כי התובעת מחזיקה בשיקים של הנתבעת 1, חברה בע"מ (להלן: החברה) בסך 255,806 ₪ וכי קיים חוב בגין סחורה שהתובעת סיפקה בהתאם לחשבוניות שהוצאו לחברה בסך 75,806 ₪. הבקשה לעיקול הוגשה רק נגד הנתבעים 2 ו-3, בעלי החברה (לאחר מכן התבקש, בבקשה נפרדת, והוצא צו עיקול זמני גם על נכס של החברה – הבקשה לביטול שבפני אין עניינה בצו נוסף זה). בבקשה לעיקול נטען כי הנתבעים 2 ו-3 חבים בחובות הנזכרים של החברה יחד ולחוד עמה, וזאת משני טעמים: הראשון, עילה להרמת מסך ההתאגדות וחיוב הנתבעים 2 ו-3 כבעלי החברה ומנהליה; והשני, התחייבות אישית של הנתבעים 2-3 לשאת באופן אישי בחובות החברה. העיקול שהתבקש היה על זכויות הנתבעים 2 ו-3 במחסן.

3.בהחלטה שנתתי בו ביום (להלן: החלטת העיקול) קבעתי כי לא מצאתי זכות לכאורה בענין הרמת מסך. התובעת טענה בבקשה לעיקול כי במועד מסירת רוב השיקים מושא התביעה, החברה היתה שרויה בקשיים כלכליים. עמדתי על האמור בפסק הדין אליו הפנתה התובעת בבקשה לעיקול (ת"א (שלום חי') 48881-10-10 רגב חברה חקלאית בע"מ נ' עזר, פסק 44-45 (7.8.2012) (להלן: ענין רגב חברה חקלאית בע"מ), לפיו בשעת משבר יש לאפשר למנהלים לבצע פעולות לצורך 'הצלת' החברה והבראתה, לרבות נטילת התחייבויות כלפי צדדים שלישיים. עוד ציינתי כי על אותו פסק דין הוגש ערעור – ע"א 20284-10-12 רגב חברה חקלאית בע"מ נ' עזר (15.1.2013) – במסגרתו שונה הסכום בו חויבו מנהלי החברה שם עקב טעות בקשר לקיזוז, והפניתי להערות בית המשפט המחוזי בענין השאלה האם היה מקום לקבוע הרמת מסך. בבקשה לעיקול בענייננו, הצהיר נציג התובעת כי היא למדה מ"חקירה" שמתחילת שנת 2015 נקלעה החברה לקשיים כלכליים כבדים, ומכאן שהנתבעים ידעו שהחברה לא תוכל לכבד את השיקים. לא צורפה לבקשה לעיקול חקירה כלכלית, ותצהיר החוקר הכלכלי שכן צורף לבקשה לעיקול התייחס אך לזכויות הנתבעים 2 ו-3 במחסן מושא הבקשה לעיקול. עוד קבעתי בהחלטת העיקול, כי גם אם התובעת היתה מצביעה על בסיס-לכאורה להערכה-בדיעבד של מצב החברה בעת מסירת השיקים, בין זאת לבין נסיבות העשויות לבסס עילת הרמת מסך – נסיבות שבהן הנתבעים 2 ו-3 ידעו כבר אז כי השיקים לא ייפרעו – יש מרחק.

4.בענין הטענה בדבר התחייבות אישית של הנתבעים 2 ו-3 לפרוע התחייבויות של החברה, קבעתי בהחלטת העיקול כי הראיות-לכאורה בענין זה מסתכמות בהצהרת נציג התובעת לגבי הבטחה על-פה, ושהענין מגרד את תחתית רף הזכות-לכאורה, אולם מאחר והתבקש עיקול ברישום בלבד בנכס מקרקעין וניתן לאזן היעתרות לבקשה באמצעות התניית צווי העיקול בערובה משמעותית, וכאשר המשיבים יוכלו לפנות בבקשה לביטול העיקולים תוך זמן קצר, ראיתי להכיר בזכות-לכאורה ולהוציא צו עיקול זמני.

5.ביום 10.6.2015 הגישו הנתבעים 2 ו-3 בקשה לביטול צו העיקול. לטענתם, הם מעולם לא התחייבו באופן אישי לפרוע התחייבויות של החברה, הם לא ידעו בעת מסירת השיקים או קבלת הסחורה כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, לא היתה להם כל כוונה להונות את התובעת, ואין עילה להרמת מסך. עוד טענו הם כי לא מתקיים יסוד ההכבדה.

התחייבות אישית

6.תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת: "הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש".

7.בענין הטענה בדבר התחייבות אישית, הראיה-לכאורה היחידה שהביאה התובעת היא עדותו של נציג התובעת, אברהם מייסטר, בענין התחייבותם על-פה של הנתבעים 2 ו-3 לשלם באופן אישי בגין התחייבויות החברה. אם ראיה זו תוכר כראיה מהימנה לכאורה, ברי כי התובעת עומדת בדרישה להצביע על קיומה של עילת תובענה – עילה חוזית-אישית כלפי הנתבעים 2 ו-3. אלא שהדרישה בתקנה 362(א) המצוטטת לעיל, אינה אך שטענות מבקש הסעד הזמני, בהנחה שאמת הן, עשויות להקים עילה בת-תביעה בדין (או שקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה, והשוו המבחן לדחייה על הסף בענין העדר עילה). דרישה נוספת היא שיהיה לעילה כאמור בסיס בראיות מהימנות לכאורה. בענייננו, אין בידי לקבוע כי עדותו של מר מייסטר מהווה ראיה מהימנה לכאורה. אבאר.

8.אקדים ואטעים, כי בנסיבות ענייננו, בהן אין מחלוקת שהחברה התחייבה כלפי התובעת, והמחלוקת היא האם הנתבעים 2 ו-3 התחייבו – על-פה – לתובעת באופן אישי לשלם התחייבויות של החברה, השאלה מה בדיוק נאמר, ומי בדיוק אמר, היא שאלה מרכזית. מר מייסטר הצהיר בתצהירו כי הנתבעים 2 ו-3, שניהם, התחייבו לשלם באופן אישי את התחייבויות החברה (פס' 8). דא עקא, בחקירתו הנגדית, שינה מר מייסטר את גרסתו וטען כי רק הנתבע 2 משה לוי, ולא הנתבע 3 עזרא לוי, התחייב כאמור (ע' 3 ש' 16-17). זאת ועוד. תחילה העיד מר מייסטר כי " הוא [הנתבע 2] ערב באופן אישי" (ע' 3 ש' 1), אבל בהמשך שינה את גרסתו והעיד כי הנתבע 2 לא אמר שהוא ערב: "ש. האם התעקשת על ערבות אישית? ת. המילה של משה הייתה כמו ערבות אישית" (ע' 4 ש' 25). בהמשך, כאשר בא כוח הנתבעים המשיך לשאול לגבי ערבות, שוב הפך מר מייסטר את הגרסה והעיד כי הנתבע 2 כן אמר שהוא ערב: "הוא אמר אני ערב באופן אישי לחובות וגם אם עזרא [הנתבע 3] לא ישלם את חלקו אני אשלם באופן אישי" (ע' 5 ש' 1-2). ולאחר מכן, מהפך נוסף בגרסה: