תא"ק 21005-02-17 רוסתם נ' אבו סוואי ואח'

1. לפניי בקשה לעיין מחדש בהחלטה שניתנה על ידי ביום 22.2.2017 בה נדחתה בקשת התובע ליתן צו עשה המורה לנתבע 1 לסלק את ידו מנכס המצוי במקרקעין בשכונת בית חנינא בירושלים, הידועים כחלקה 61 גוש 30610 ואשר עליהם מצוי מבנה (להלן: הנכס). לצד זאת, נאסר על הנתבעים 1 ו- 2 באופן זמני ועד להחלטה בתיק העיקרי, לשנות את מצבו הפיזי של הנכס או לעשות בו כל דיספוזיציה (להלן: ההחלטה בסעד הזמני או ההחלטה).

2. ההחלטה בסעד הזמני נתנה לאחר שבית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי לא הונחה תשתית לכאורית מספקת להוכחת טענת התובע כי הנתבע 1 פלש לנכס סמוך למועד הגשת הבקשה, או כי ביצע "פלישה טרייה". עם זאת בית המשפט סבר כי התובע הוכיח לכאורה את זכותו הקניינית בנכס וכי גרסתו של הנתבע 1 לפיה הוא נמצא בנכס מכוח הסכם שכירות שעליו חתם עם הנתבע 2, מעלה תהיות בין היתר לנוכח העובדה שהוא לא טרח לזמן את הנתבע 2 לדיון וכן הוא לא להציג כל מסמך להוכחת זכותו הנטענת של הנתבע 2 , שמכוחה לטענתו הוא מחזיק בנכס. אף שגרסתו של התובע לעניין זכותו בנכס היתה לכאורה מסתברת יותר, לנוכח מאזן הנוחות שנוטה לטובת הנתבע 1 כפי שפורט בהחלטה, לא ניתן צו עשה לפינויו אלא נאסר עליו ועל הנתבע 2 כאמור, לשנות את מצב הנכס או לעשות בו כל דיספוזיציה.

3. התובע הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בסעד הזמני וטען בין היתר כי בית המשפט לא שקל כלל את העובדה שהסכם השכירות מסתיים ביום 10.3.2017, ולכן אין מקום לאפשר לנתבע 1 להמשיך ולהחזיק בנכס, במיוחד לנוכח העובדה שהנתבע 2 לא התייצב לדיון, דבר המלמד על כך שהוא מסכים לטענות התובע אודות פלישתו של הנתבע 1 לנכס.

4. כב' השופטת ע' זינגר, דחתה את הבקשה תוך שהיא מציינת כי היא לא מצאה כי הטענה בדבר פקיעת הסכם השכירות הועלתה בפני בית משפט קמא "ושמורה זכות המבקש לעלות טענה זו שם, במסגרת שתימצא לנכון בהמשך ההליך ובמועד הראוי. אין מקום לדון בכך לראשונה בערכאת ערעור זאת". בכל הנוגע למשמעות של אי התייצבותו של הנתבע 2 ציינה כב' השופטת זינגר כי אין להקל בה ראש "ושמורה זכות המבקש להעלותה בהמשך ההליך ובמיוחד וככל שיבחר המשיב 2 שלא לקחת חלק בבירור התביעה העיקרית".

5. מיד לאחר פסיקתה של כב' השופטת זינגר, הוגשה הבקשה שלפניי לעיון מחדש בהחלטה לסעד הזמני שבעיקרה נועדה להעלות את הטענה בדבר פקיעת הסכם השכירות שהועלתה לראשונה בערכאת הערעור.

תמצית טענות הצדדים

6. התובע טוען כי לנוכח העובדה שתקופת השכירות מסתיימת ביום 10.3.2017, הרי שכיום, להבדיל מן המועד שבו נתנה ההחלטה בסעד הזמני (ביום 22.2.2017), לא יכול להיות ספק כי הנתבע 2 הוא פולש. לטענתו, צו המניעה שניתן במסגרת ההחלטה לסעד זמני, האוסר על הנתבע 2 לעשות דיספוזיציה בנכס, אינה מאפשרת לנתבע 2 להאריך לנתבע 1 את הסכם השכירות. בנוסף חוזר התובע על טענת שהועלתה במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, לפיה העובדה שהנתבע 2, שנטען על ידי הנתבע 1 כי הוא הבעלים של הנכס, לא העיד ולא הגיב, והנתבע 1 אף לא פנה אליו לקבלת תגובה, מחייבת כשלעצמה את קבלת הבקשה למתן צו עשה לסילוק הנתבע 1 מן הנכס.

7. הנתבע 1 מתנגד לבקשה וטוען כי לא חל שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בהחלטה בסעד הזמני. לטענתו, הסכם השכירות והשלכותיו נדון במסגרת הדיון המקורי. עוד טוען הנתבע 1 כי הסכם השכירות כולל זכות להארכתו וכי מכל מקום הסכם השכירות היה אך שיקול אחד מכלל השיקולים שנשקלו עובר לקבלת ההחלטה בסעד הזמני. לטענתו, ההחלטה בבר"ע אינה מתייחסת לאפשרות לעיין מחדש בהחלטה אלא לבחינת הדברים במהלך ניהול התביעה העיקרית.

דיון והכרעה