תא"ק 20608-08-16 דבאח נ' עאדל

לפני בקשה התובע לדחיית בקשת רשות להתגונן שהגיש הנתבע משלא הופקד במועד הערבון הכספי שנקבע בהסכמת הצדדים כתנאי למתן רשות להתגונן וזאת בדיון שהתקיים בפני ביום 18.01.2017 – מועד שהוארך עד ליום 05.03.2017 לפי החלטתי מיום 26.02.2017.

תחילתו של ההליך המשפטי בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש התובע נגד הנתבע ע"ס 152,836 ₪.

ביום 13.10.2016 הגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן וביום 18.01.2017 התקיים דיון במעמד הצדדים. לאחר דיון לא פורמאלי ובהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים להסכם דיוני הבא: "שמענו את הצעת ביהמ"ש ואנו מסכימים לה ולפיה תינתן לנתבע רשות להתגונן על מלוא סכום התביעה בכפוף להפקדת ערבון כספי בקופת ביהמ"ש בסך של 20,000 ₪ עד ליום 1/3/17. עם הפקדת הסכום בקופת ביהמ"ש, על ב"כ הנתבע להגיש הודעת עדכון לתיק לצורך מתן הוראות להמשך ניהול התיק. מוסכם עוד כי במידה והסכום לא יופקד במלואו ובמועדו, תידחה ההתנגדות וייפסקו הוצאות בהתאם".

בהחלטתי מיום 26.02.2017 הארכתי את המועד להפקדת הערבון עד ליום 05.03.2017, אך נכון להיום טרם הופקד הסכום הנ"ל.

משלא הופקד הערבון הכספי במועד, ביקש התובע מבית המשפט לדחות את בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן. כן, ביקשה התובע לחייב את הנתבע בהוצאות משפט.

לאחר בחינה, עיון ואיזון הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשתו של התובע. ואלו נימוקיי.

ביסוד מוסד התובענה בסדר דין מקוצר והבקשה לרשות להתגונן המוגשת במסגרתה, עומדת מערכת איזונים מיוחדת הכוללת: האינטרס של התובע על-פי תביעה שלכאורה אינה מוטלת בספק לממש את זכותו, וכן אינטרס ציבורי כללי המבקש להגביר את יעילותה של המערכת השיפוטית ומניעת הכבדה בדיון בתביעות שהצלחתן מובטחת, מצד אחד; והזכות להתגונן של הנתבע בהליך דיוני רגיל המוכרת כאינטרס דיוני בסיסי של הנתבע, הדומה בטיבה לזכות הגישה לערכאות הנתונה לתובע, הנחשבת זכות חוקתית רמת מעלה, מצד שני.

הצורך באיזון בין האינטרסים הנ"ל, הביא לפסיקה ענפה שנתגבשה במהלך השנים, לפיה התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. יחד עם זאת, הרשות להתגונן ניתנת כל אימת שקיים, ולו "קצה-חוט" המצדיק בירור שיפוטי. לפיכך, די בכך שהתצהיר, על פניו, מגלה טענה, שאם תוכח, תהווה הגנה מפני התביעה. אין אף צורך להוכיח שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו. מספיקה המסקנה שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אז יש לו סיכוי כלשהו להצלחה.

הכף נוטה, אפוא, למתן רשות להתגונן, כדי לממש את זכותו הבסיסית של בעל הדין להתגונן. יחד עם זאת, נפסק כי על המבקש רשות להתגונן להתכבד ולפרט את מהות הגנתו. התצהיר של המבקש חייב לבסס בצורה קונקרטית וברורה את מהות הגנתו. רק כאשר אין בפי הנתבע כל טענת הגנה הראויה להתברר, כי אז דין בקשתו להידחות. נטל ההוכחה המוטל על שכמו של הנתבע מצומצם ביותר בשלב הבקשה לרשות להתגונן, ואין הוא חייב להראות כיצד יוכיח את הגנתו, וכיצד יבסס את הגרסה העובדתית הנטענת בבקשתו. גם בית המשפט אינו אמור בשלב זה לשקול את מהימנות המבקש או לקבוע ממצאים בענין הגנתו הנטענת. נובע מכך, כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר - אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן. רק הגנת בדים (sham defence) תצדיק דחיית הבקשה (ראה: ע"א 8493/06 עיזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (17.10.2010) והאסמכתאות המאוזכרות שם; ע"א 5063/08 מ. ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (21.12.2011); דוד בר אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה 12, 2014) בעמ' 147).

בהלכה הפסוקה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן. במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין האינטרסים השונים, יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה; או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (09.12.2009)).