בנק לאומי לישראל בע"מ נ' החווה הכפרית לשלום בע"מ ואח'

בעניין: בקשת רשות להתגונן-תצהיר הבהרה

המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, וניתנה להם הזדמנות להגיש תצהיר מתוקן, לאחר שקבעתי כי התצהיר הראשון אינו מפורט במידה הנדרשת.

לאחר שקראתי את שני התצהירים, אני מחליטה לדחות את בקשת הרשות להתגונן מאחר והתצהירים אינם מקימים הגנה לכאורה, כנדרש בסדר דין מקוצר. אין צורך בתגובת המשיב.

המבקשים מכחישים את החוב, אך זאת על דרך הסתם, ואינם נכנסים לפרטי ההגנה כלפי החוב עצמו. יצויין כי מדובר בחוב בסכום קרוב ל-170,000 ₪.

המבקשים חתמו ביום 24/1/16 על הסכם פשרה, בו הודו בחובות המבקשים בשני חשבונות, אחד בסך כ-120,000 ₪ והשני בסך 82,252 ₪, והתחייבו לשלם סכום במזומן ואת היתרה בהלוואה בתשלומים. הפיגור בהלוואה החלו ביום 13/5/16. המבקשים טוענים כי חתימתם על הסכם הפשרה הושגה תוך ניצול מצוקה וחולשה, עושק וכפיה בעקיפין. לאחר שהוגש התצהיר המשלים התברר כי הכפיה התבטאה בהסבר כי אם לא יחתום המבקש על ההסכם עלולים המעקלים לפנותו מביתו עם בני משפחתו.

המבקשים טוענים כי תנאי ההסכם גרועים מבחינת הריבית, כי לא היו חותמים על ההסכם אלמלא הנסיבות, כי לא הוסבר להם דבר עת חתמו על ההסכם, וכי רק מעת שעורך דינם עיין בהסכם, הוסברו למבקש השלכותיו.

באף אחד מהתצהירים לא נטען מתי נודעו למבקשים טענותיהם, מתי הראו את ההסכם לעורך דינם, מתי פסקו נסיבות הכפיה, ומה עשו בעניין, בהתחשב בעובדה שהם מיוצגים על ידי עו"ד. מאז חתימת ההסכם ועד הגשת הבקשה עברה יותר משנה, והמבקשים עמדו בהסכם חלק מהזמן.

הטענות לפגמים בכריתת חוזה אינן עומדות בפני עצמן. המבקשים לא עמדו בחובת הפירוט, מבחינת סכומים, מועדים ופירוט נסיבות, אף לא פעלו, כפי זכותם הקבועה בסעיפים 17, 18 ו-20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ולא ביטלו את החוזה בהודעה בכתב מיד עם היוודע עילת הביטול. הרי גם אם היה מבוטל הסכם הפשרה, היה נותר החוב המקורי לבנק, וכלפיו לא פירטו המבקשים הגנה.

בפועל המבקשים מודים כי לא יכולים היו לעמוד בחוב, שנצבר לפני החתימה על ההסכם, אינם יכולים לעמוד בהתחייבותם בהסכם, ואין להם הגנה בפני התביעה, מבחינת הדין המהותי.

עומדת לחובת המבקשים גם העובדה שחתמו על ההסכם מבלי להבין אותו, ואין להם להלין אלא על עצמם. את טיב המסמך: הסדר חוב על מנת שלא ינקטו נגדם הליכי הוצל"פ הבינו, כעולה מהתצהיר.