תא"ק 19119-06-15 בן הרוש ואח' נ' עיריית כרמיאל

בקשה לסילוק על הסף של הנתבעת מטעמי התיישנות וחוסר סמכות עניינית .

1. התביעה היא להשבת דמי ארנונה ששולמו לנתבעת ביתר, לפי הטענה, בגין נכסים של התובעים שבתחום שיפוטה. התביעה מתייחסת להחזרים הנוגעים לשנות מס 2004 עד 2007.

2. בכתב התביעה מצוין כי נכס אחד מבין שלושה של התובעת, בסיווג "קרקע תפוסה", זכה להנחה לתעשייה על פי תקנה 14(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה). אלא ששני הנכסים האחרים של התובעת (אחד בסיווג קרקע תפוסה והשני בסיווג מבנה תעשייה) – לא זכו לכך. נדחו גם השגות ועררים שהוגשו בין שנים 2007 ל 2014 – אשר סופם בהסכם פשרה מאפריל 2014, שהוגש לועדת הערר , וצורף כנספח 4 לתביעה (להלן "ההסכם").

3. ההסכם מתייחס לנכס שמסתיים בספרות 002 (שלושת מספרי הנכסים שצוינו בתביעה – שונים, אך ככל הנראה מדובר במספור שגוי או שמא מספור המתייחס לשלושת הנכסים יחדיו. העיריה עצמה בבקשתה אינה מתייחסת לעניין זה, היינו לא טוענת שההסכם לא נגע כלל לנכסים נושא התביעה). ההסכם מציין שהוגשו השגות ועררים בשנים 2009-2014; שהצדדים מבקשים לסיים מחלוקותיהם בענייני ארנונה על דרך הפשרה, וכי לצרכי פשרה בלבד תתקן מנהלת הארנונה את החיובים החל מיום 1.1.09 כדלקמן: גודל 170 וסווג 700. ההסכם מציין שהוא מהווה סילוק סופי ומוחלט של טענות הצדדים במה שקשור לחיובי הארנונה בנכסים נשוא ההסכם, עד ליום 31.12.14.

ההסכם מציין כי לאור העובדה שהעיריה טוענת שלועדת הערר אין סמכות לדון בטענות העוררת לאורך שנים בדבר הנחת עידוד תעשייה שיש לתן לנכס, מסכימה העוררת כי טענה זו (שהיא נשוא התביעה בפני – הערה שלי י.פ) תמחק מן העררים שהוגשו, וזכויותיה של העוררת נשמרות בעניין זה.

צוין שההסכם יעמוד בתוקפו עד 31.12.06 כל עוד לא יחול שינוי בגודל השטחים בנכס, בחזקה שבו, בשימושיו או בדין.

4. התובעת טוענת כאמור כי שני הנכסים נשוא התביעה זכאים היו לקבל גם הם הנחת הארנונה כמו הנכס השלישי.

5. בסע' 21 ואילך לבקשתה טוענת העיריה טענות שלגוף התובענה – מדוע אין התובענה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר, מדוע אם תתקבל עמדת התובעים ביחס לזכאות להנחה עדיין אין להשיב להם כספי הארנונה מכוח חריג הצדק בסע' 2 של חוק עשיית עושר ולא במשפט, מדוע לגוף העניין אין התובעת ממחישה את תנאי תק' 14 לתקנות עליהן היא נסמכת , שלגבי כל נכס יש להמחיש כל התנאים המצטברים לשם מתן ההנחה, שאין די בכך שהתקיימו בנכס אחד מבין השלושה על מנת שיתקיימו באחרים ועוד. כל אלה – הן טענות שנזקקות לליבון שאינו מתאים לבקשת סילוק על הסף – ואכן לא נטענו הן לצורך בקשת הסילוק, אלא כחלק מבקשת הרשות להתגונן, שהוגשה באותו כתב בי-דין.

בקשת הסילוק נוגעת כאמור להתיישנות והיעדר סמכות עניינית. אפתח בטענה האחרונה.