תא"ק 17318-03-13 בבקובי נ' מצארוה ואח'

בפני תביעה כספית, בסך של למעלה מ-1,000,000 ₪, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר נגד לא פחות מ-14 נתבעים, בקשר לפרשייה שכללה העמדת הלוואות חוץ-בנקאיות ע"י התובע לנתבע מס' 1 (להלן – "הלווה"). הלווה מסר, לפרעון הקרן והריבית של כלל ההלוואות, שיקים משוכים ע"י החברה הנתבעת מס' 2 (להלן – "החברה"). בנוסף מסר הלווה לתובע שטרי חוב שונים, חלקם עשויים על ידו וחלקם על ידי החברה. הנתבעים מס' 3-14 חתמו כערבים על-גב חלק מהשיקים, או על חלק משטרי החוב.

הלווה נתבע, אפוא, במלוא סכום התביעה; החברה נתבעת במלוא סכום השיקים; והערבים נתבעים בסכומים שונים, הנעים בין 30,000 ₪ לבין 670,000 ₪, איש איש לפי ערבותו הנטענת.

מרבית הנתבעים, שהם בני משפחה מורחבת אחת (והם כל הנתבעים למעט החברה, והערבים שנתבעו כנתבעים 3, 4, 5 ו-12; ויכונו להלן ביחד "המבקשים"), הגישו את הבקשה שבפני, למחיקת כותרת התביעה ולמתן רשות להתגונן. טענת ההגנה הבסיסית היא, כי ההלוואות המתוארות בכתב התביעה מעולם לא הועמדו ללווה, הגם שהוסכם כי יועמדו, וכי התובע עצמו הודה, במסגרת הליך אחר, שכל חוב המשפחה המורחבת אליו הוא כ-60,000 ₪. לגרסתם, שטרי החוב שנמסרו להבטחת החזר ההלוואות, בחתימת ידי המבקשים, היו ריקים בעת שנחתמו, ומולאו שלא על פי ההרשאה בסכומים שאין כל קשר בינם לבין סכום החוב האמיתי.

טענת מחיקת הכותרת נדחתה לאחר תגובות בכתב, אולם הבקשה לרשות להתגונן נדונה בעל פה, ובשל תקלה, התעכבה כתיבת ההחלטה עד עתה. עם הצדדים הסליחה.

הלווה נחקר וסיפר, כי בשנת 2009 החל את צעדיו הראשונים כעצמאי. הוא קיבל פרויקט גדול של עבודות חשמל מהחברה, וכשביקש מקדמה הציעו לו תחת זאת פריסת שיקים מראש, אותם יוכל לנכות. את השיקים מסר לתובע, ממנו כבר קיבל הלוואה אחת בסך 50,000 ₪, על מנת לקבל הלוואה נוספת, אולם התובע העמיס דרישות נוספות, כגון העמדת נכסי מקרקעין כביטחון, ולכך כבר לא הסכים הלווה. לפיכך לא בוצע בסופו של דבר ההסכם להעמדת הלוואות, והשיקים נותרו בידי התובע. הלווה הכחיש כי חתם על הסדר לפרעון החוב כולו, וסיפר כי נדרש לעשות כן במעמד ביצוע הליך של עיקול מיטלטלין בביתו, אולם בפועל לא חתם. הוא טען כי אינו זוכר מקרים ספציפיים של הלוואות שקיבל על יסוד שיקים של החברה שמסר, ואשר כן נפרעו, וסיפר כי התייצב מספר פעמים לשלם לתובע סך 20,000 ₪ בחודש מהכנסותיו. כאשר עומת עם הטענה שבכתב התביעה, שמסר את השיקים של החברה לתובע במספר "פעימות", סרב להכחיש או לאשר זאת.

הנתבע מס' 10, מר איאד בלעום, נחקר וסיפר, כי הוא אדריכל, וכי הוא דודו של הלווה. הוא אמר כי הוא יודע כי ההלוואה היתה בסך של כ-60,000 ₪ בלבד, מדברים ששמע, ומהיכרותו את הלווה, שעסקיו אינם בהיקף שיאפשר לקיחת הלוואה בסכום גבוה יותר. הוא סיפר כי לא היה חותם ערבות בעד 250,000 ₪ בשום מקרה, וכי אינו מכיר את סיפור השיקים של החברה.

הנתבע מס' 8, מר לוטפי מצארווה, נחקר וסיפר כי הוא אחיו של הלווה. הוא ידע לספר כי הלווה הוא חשמלאי, אולם לא ידע אם הוא עצמאי או שכיר, ואף הכחיש כי הסכים לחתום כערב לחובות אחיו. הוא נתן דוגמת חתימה לתיק בית המשפט (מש/1), והכחיש את כל חתימותיו ע"ג השיקים. לדבריו, לא חתם מעולם על שיקים, לא על פניהם ולא על גבם. הוא אף טען כי אינו מבין מה כתוב בכתב התביעה ואף לא בתצהירו.

הנתבע מס' 6, מר אמג'ד מצארווה, נחקר וסיפר כי הוא אחיו של הלווה. שליטתו בעברית אינה טובה, ולכן לא קרא את כתב התביעה, אלא הסתפק בהסברי בא-כוחו. הוא נתן דוגמת חתימה לתיק בית המשפט (מש/2), והכחיש את כל חתימותיו ע"ג השיקים, אם כי אישר כי פעם חתם על גב מספר שיקים לבקשת התובע, אולם אינו יודע מה היו הנסיבות. הוא טען כי לא ידע על נטילת הלוואה גדולה על ידי אחיו, הלווה, מאת התובע.

התובע ויתר על חקירת יתר המבקשים (כולם נתנו תצהיר), והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.