תא"ק 16860-09-15 בנק הפועלים בע"מ נ' גרינפלד

1.בפניי בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, כאשר התובע מבקש להסתמך בבקשה זו על מסירת כתבי בי-דין לנתבעת, ובמקרה דנן – כתב התביעה והזמנה לדין, על ידי הדבקתו של הכתב על דלת מקום מגוריה של הנתבעת, באמצעות שליח בי-דין. המדובר בתובע המיוצג על ידי עורך דין, אשר ביקשה לבצע המצאה של כתב התביעה לנתבע במסירה אישית ובאמצעות שליח מטעמו של עורך הדין.

2.לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, מצאתי להורות על דחיית הבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה מן הטעם כי אין לראות במסירה שבוצעה בהדבקה כמסירה כדין לנתבעת, כפי שיפורט ויבואר להלן.

3.תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קובעת, באופן עקרוני וכללי, את הדרכים האפשריות לצורך המצאת כתב בי-דין. המדובר בחמש דרכים אפשריות: במסירה אישית, על ידי מוסד, בדואר, בפקסימיליה ובאמצעי אלקטרוני, ושלכל אחת מהן נתקנו הוראות ספציפיות המפרטות את אופן ביצוע ההמצאה. כאשר מדובר במסירה אישית, מפרטת תקנה 475(1) מי רשאי לבצעה – והוא אשר ייקרא שליח בי-דין.

4.לעומתה, תקנה 475א' לתקנות מסייגת את אופן ביצוע המסירה האישית המבוצעת על ידי בעל דין אשר מיוצג על ידי עורך דין, וקובעת כי אז יומצא כתב בי-דין באחת מן הדרכים הבאות: במסירה אישית – אם הורה כך בית המשפט, ואם לא הורה על מסירה אישית - על בעל הדין להמציאו בדואר רשום עם אישור מסירה לא יאוחר מחמישה ימים מיום שנמסר לידו להמצאה. מכאן ברור, כי ברירת המחדל לבעל דין מיוצג הינה המצאה באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה, שאחרת עליו לקבל את אישורו והוראתו המפורשת של בית המשפט לשם ביצוע מסירה אישית. המצאה במסירה אישית ע"י עו"ד מייצג וללא הוראה מפורשת של בית המשפט הינה למעשה המצאה שאינה כדין ועל דעתו בלבד של עו"ד המייצג את בעל הדין.

5.בעוד שתקנה 475א' מתייחסת לבעל דין המבצע את מסירת הכתב, תקנות 476 ו- 477 מתייחסות לנמען וקובעות כי המצאת כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק, ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו. יתר ההוראות הקבועות בסימן א' בפרק ל"ב לתקנות מתייחסות לנמענים ספציפיים ולאופן ביצוע המצאות לסוגי נמענים אלו במסירה אישית. כך למשל, קובעת תקנה 481 לתקנות, כי באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים. תקנה 489 לעומתה, מסדירה את אופן ההמצאה לנמען שלא נמצא או מסרב לקבל המצאה, ומתירה לשליח בי-דין, שפעל בשקידה ראויה וסבירה, להדביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק.

6.מהו, אם כן, היחס שבין תקנה 475א' לתקנה 489 לתקנות?

כאמור לעיל, תקנה 475א' עושה הבחנה בין בעל דין מיוצג על ידי עורך דין לבין כזה שאינו מיוצג והיא משמשת כמקרה ספציפי של דרך ביצוע המצאה במסירה אישית, הקבועה בתקנה 475(1) לתקנות. ככזו, מתייחסת היא לאופן ביצוע ההמצאה על ידי בעל דין מיוצג המבקש לבצע המצאה באופן כללי לכלל הנמענים. לעומתה, תקנה 489 מתייחסת לאופן ביצוע המצאה במסירה אישית לנמען ספציפי ומיוחד – כזה שלא נמצא או מסרב לקבל המצאה. יחד עם זאת, אין בתקנה זו כדי לאיין או להחליף את הקבוע בתקנה 475א' לתקנות. הפרשנות המתאימה של היחס בין שתי תקנות אלו הינה כי תקנה 489 הינה מקרה ספציפי של תקנה 475א', דהיינו, כאשר ההמצאה נעשית על ידי בעל דין המיוצג על ידי עורך דין, ברירת המחדל הינה לבצע את ההמצאה לנמען בדואר רשום עם אישור מסירה, אולם, רק ככל שבית המשפט הורה על מסירה אישית רשאי שליח בי-דין לבצעה באמצעות הדבקה ובהתקיים התנאים הקבועים בתקנה 489 לתקנות. דהיינו, לאחר שניתנה הוראה לביצוע המצאה במסירה אישית והנמען לא נמצא או מסרב לקבל את ההמצאה, או אז רשאי עורך הדין המבצע את ההמצאה, פקידו או שליח מטעמו, לבצע את ההמצאה באמצעות הדבקה, ובכפוף ליתר התנאים הקבועים בתקנה 489. על כן, אין עורך הדין, המייצג בעל דין, רשאי להמציא את הכתב בהדבקה ללא שקיבל את אישורו של בית המשפט מלכתחילה לביצוע המסירה האישית. במאמר מוסגר יאמר, כי פרשנות זו חלה אף ביחס למקרה הספציפי הקבוע בתקנה 481 של המצאה לבן משפחה.

7.אמנם, דרך זו, של המצאה במסירה אישית על ידי עורכי דין, מבלי לקבל מלכתחילה את אישורו של בית המשפט, הפכה לנוהג מקובל ונפוץ במקומותינו, ונחזית להיות דרך נוחה לבעלי הדין המיוצגים על ידי עורכי דין, אולם, כאמור לעיל, אין בכך כדי להכשיר את ההמצאה שבוצעה באופן זה כהמצאה כדין. אף מעבר לכך יאמר ויודגש, כי הנוחות בדרך המצאה זו משרתת, ככל הנראה, רק את עורכי הדין ולא את בעלי הדין, שכן קיימת בצידה הוצאה מיותרת של עלות ההמצאה במסירה אישית על ידי שליח, שבה נושאים בעלי הדין, בשלב ראשון התובעים, ולאחר מכן בעת מתן פסק הדין בהיעדר הגנה מוטלת העלות של הוצאת שליח, ובמקרים מסוימים אף של חוקר מטעמם, על הנתבעים, מבלי שבית המשפט נתן על כך את דעתו מלכתחילה. במקרה שכזה, לא זו בלבד שאין מקום לאשר את ההמצאה, אלא שאף אין מקום לאשר את ההוצאה שהוצאה על דעתו בלבד של עורך הדין המייצג.

8.מן הכלל אל הפרט – במקרה שלפניי, מאחר שבית המשפט לא נתן, ואף לא נתבקש ליתן, אישור לביצוע המצאה במסירה אישית באמצעות עורך הדין המייצג את התובע, אזי לא היה מקום לבצע המצאה בהדבקה לנתבעת, חלף המצאה בדואר רשום עם אישור מסירה, ולפיכך, אין מקום להכיר בהדבקה כהמצאה כדין ואף לא לאשר את הוצאות המסירה בדרך זו.

9.לאור האמור לעיל, הנני מורה לתובע לשוב ולבצע מסירה של כתב התביעה והזמנה לדין לנתבעת באמצעות דואר רשום עם אישור מסירה בתוך חמישה ימים. ככל שיתעורר קושי בביצוע המצאה בדרך זו, ניתן יהיה לעתור למתן אישור לביצוע המצאה במסירה אישית.

ניתנה היום, ב' טבת תשע"ו, 14 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.