תא"ק 16641-08-14 עירית ירושלים נ' בסט-טולס בע"מ

1.לפניי בקשת רשות להתגונן שהוגשה במסגרת תביעה לתשלום חוב ארנונה.

2.המשיבה (היא התובעת), עיריית ירושלים (להלן: העירייה), הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת, בסט טולס בע"מ (להלן: המבקשת) לתשלום חוב ארנונה לשנים 2012 ו-2013. המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן מפני התביעה. בבקשה נטען כי המבנה לגביו נתבע חוב הארנונה שימש את המבקשת לבית מלאכה וליחידת ממכר לכלי עבודה. לטענת המבקשת, חישוב שטחי המבנה שגוי. המבקשת מציינת בבקשתה כי הגישה לעירייה השגה על אופן חישוב וסיווג השטחים, וביום 3.2.2013 התקבלה תגובת העירייה ממנה עולה כי שטח המבנה פוצל ליחידות משנה, כשלגבי כל אחת מהן חויב הנכס לפי תעריף שונה (בית מלאכה/משרדים). לפי הטענה, בעקבות תגובה זו החלה התדיינות בעל פה בין נציגי המבקשת לנציגי העירייה, שמטרה, לפי הנטען, הייתה להביא לכך שהעירייה תשלח נציגים למדידת השטח. אלא, שחרף בקשות חוזרות ונשנות, הדבר לא נעשה. המבקשת טענה עוד כי פנתה לעירייה מספר פעמים בבקשה כי יונפקו שוברי תשלום עבור החלק היחסי שאינו שנוי במחלוקת (ואשר מתייחס למבנה שסווג כבית מלאכה), אולם, נציגי העירייה סרבו לעשות כן בטענה שהתשלום שישולם ייזקף לטובת המבנה בכללותו. לטענת המבקשת, מכיוון שהעירייה היא התובעת, עליה מוטל הנטל להוכיח כי שטח המבנה מחולק בהתאם לשימושים השונים, וכי אין די בהגשת דרישת תשלום מבלי שניתנה למבקשת הזדמנות להוכיח שדרישת התשלום תואמת את השימוש בפועל. לפיכך, נטען כי "אין צידוק בדין" לחייב את המבקשת בתשלום הארנונה לעירייה, אלא ביחס לשטח בית המלאכה, שכן השטחים הנישומים והגדרת השימוש בהם נקבעו על ידי העירייה באופן חד צדדי, ולפיכך, בחוסר סמכות.

3.בתגובה לבקשת הרשות להתגונן טענה העירייה כי יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן הואיל ואין בה טענת הגנה כנגד התביעה ואף יש בה הודאה בקיום החוב. לטענת העירייה, עמדת המשיבה לפיה חישוב שטחי המבנה הוא שגוי אינה מצויה בגדרי סמכותו של בית משפט זה. זאת, בהתאם לקבוע בסעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), לפיו נתונה הסמכות לדון בטענות הנוגעות לטעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו למנהל הארנונה וועדת הערר לענייני ארנונה. לטענת העירייה, המשיבה אכן הגישה השגה למנהל הארנונה (שהתקבלה בחלקה), ובמכתב שנשלח למשיבה נכתב במפורש כי ניתן להגיש ערר על ההחלטה לוועדת הערר לארנונה בתוך 30 ימים. למרות זאת, המשיבה בחרה שלא לערור על ההחלטה.

4.בתשובה לתגובה טענה המבקשת כי טענותיה אינן נופלות רק בגדרי סעיף 3(א)(2) לחוק הערר, אלא מדובר "בניסיון לגביית יתר שלא כדין" הנובע מהטעות בסיווג. לפי הטענה, כל שמתבקשת העירייה לעשות הוא להציג את כלל החומר והראיות שנתקבלו על ידי עובדי הסקר של העירייה, ובכך לאפשר למבקשת להתמודד עם הטענות הנוגעות לעצם החיוב, הן ביחס לשטחים הן ביחס לשימושים.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני סבורה כי דין בקשת הרשות להתגונן להידחות. טענת ההגנה היחידה בפי המבקשת נוגעת לעניין סיווג השימוש בנכס. אכן, כפי שטענה העירייה בתגובתה, בית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענות הנוגעות לסיווג הנכס לצורכי ארנונה. חוק הערר קבע מתווה מסלול בירור מוגדר שתחילתו בהגשת השגה למנהל הארנונה. השגה כאמור הוגשה על ידי המבקשת, וכאמור, אף התקבלה בחלקה. ככל שהמשיבה סברה כי יש בידה טענות טובות באשר לטעות בסיווג, היה עליה להוסיף ולפעול במסלול שמתווה החוק, היינו, לערור לפני וועדת הערר בתוך 30 ימים מיום שנמסרה תשובת מנהל הארנונה. לא זו בלבד, אלא שגם אם החלטת ועדת הערר הייתה שגויה בעיני המבקשת, הרי שניתן היה לערער אף על החלטה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת תוך 30 ימים מיום שנמסרה החלטת ועדת הערר. שני מסלולי הערר האחרונים לא מומשו על ידי המבקשת.

במצב הדברים הזה, בית משפט זה אינו מהווה הגורם המוסמך לדון בטענות הסיווג המועלות על ידי המבקשת. לפיכך, אף אם הייתה ניתנת רשות להתגונן, לא ניתן היה לדון בטענות לגופן ולהכריע ביחס אליהן. משכך, יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן.

6.יצוין עוד כי לא ראיתי לנכון ליתן רשות להתגונן ביחס לטענה האחרת שהועלתה על ידי המבקשת, ולפיה, העירייה לא העבירה לידיה את המסמכים הנוגעים לסיווג הנכס על ידה. טענה זו משתלבת בטענת הסיווג, וככל שסברה המבקשת כי מסמכים כלשהם נחוצים לה לשם השגה על החלטת העירייה, ניתן היה להעלות טענה זו במסגרת הליכי הערר הקבועים בחוק. למותר להוסיף כי ניתן היה להעלות טענה זו גם בתקיפה ישירה בהליך המתאים בחוק.

7.בשל מכלול הטעמים האמורים, הבקשה נדחית. לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות במקרה הנוכחי.