קליין נ' גרינברג

לפני בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן כנגד הנתבע במעמד צד אחד ביום 18/1/17, בהעדר הגנה (להלן: "פסק הדין").

נושא התביעה, סילוק יד ממקרקעין הידועים כנחלה/ משק מספר 151 בגוש 13201 חלק מחלקה 22, בשטח בן 30 דונם (להלן: "המקרקעין"). על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת חברה באגודת "החקלאי מטולה" אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "האגודה") ובעלת זכויות עיבוד נטענות ב- 30 דונם קרקע, כדלקמן: 19 דונם ב"אבל תחמושת", 3 דונם ב"תל חי דרום", 8 דונם ב"שניר". לטענתה, הנתבע פלש שלא כדין לשטח בן 19 דונם באבל התחמושת, שבהתאם לאישור האגודה מהווה חלק מהנחלה שבבעלותה, הרשומה על שמה במנהל מקרקעי ישראל ובסוכנות היהודית. לטענתה, הנתבע מבצע בשטח עבודות חקלאיות ועושה עושר ולא במשפט, ללא רשותה או הסכמתה.

ביום 21/2/17 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין, להארכת המועד להגשת הבקשה עד למועד הגשתה בפועל, ולעיכוב ההליכים והעברת הסכסוך לבוררות, כמתחייב לטענתו, מתקנון האגודה. לחלופין ביקש הנתבע לתת לו רשות להגן כנגד התביעה.

לטענת הנתבע, כתב התביעה נתקבל אצלו, אך עקב בלבול הנוגע להליך אחר הוא לא העבירו לב"כ לטיפול ורק עת קיבל את פסק הדין התבררה לו טעותו. הנתבע טוען להגנה טובה כנגד התביעה בין היתר מן הטעם, שאינו אוחז או מחזיק או מעבד קרקע מקרקעות התובעת או בשטח כלשהו בגוש 13201 חלקה 22. עוד לטענתו, משהצדדים הם חברי האגודה, חל עליהם תקנון האגודה מכוחו הם מחוייבים ליישב הסכסוכים בבוררות בלבד. לטענתו, הוא מוכן לקיים את הבוררות ואף פנה לברית הפיקוח האיכר לשם מינוי בורר, ומשכך יש לעכב את ההליכים שבפני. באשר לרשות להגן נסמך הנתבע על המוצהר בתצהירו, לפיו הינו מחזיק בשטחים במטולה כדין; כי האישורים שצורפו על ידי התובעת אינם מבססים זכויותיה הנטענות במקרקעין ואינם מהווים "ראשית ראיה" כנדרש לשם ניהול ההליך בסדר דין מקוצר; כי גבולות המקרקעין המהווים את נחלת התובעת אינם ברורים או מוגדרים על פי המסמכים שצורפו; כי לא צורפה מפת מדידה על פיה ניתן לגדור את גבולות השטח הנטען. נטען כי "אבל תחמושת", "תל חי דרום" ו- "שניר" הם שמות של חלקות עיבוד גדולות, בנות מאות דונמים המשמשות חקלאים רבים, ואשר אף אם יכול שלתובעת זכויות בחלקן, הרי שהנתבע אינו מחזיק באלה.

נטען עוד כי התובעת מעולם לא עיבדה שטח כלשהו מהשטחים הנטענים, וכי אין ולא היתה לה כל זכות בשטחים אלה. נטען כי טענת התובעת לפיה, כביכול, הינה בעלת הזכויות במקרקעין אינה נכונה, משזכויותיה הן זכויות של "בר רשות" ומשלא הייתה לה מעולם כל רשות בשטחי הנחלה, למעט בית המגורים, זאת בהסכמת וידיעת האגודה. נטען כי לחברי האגודה יש מפות מדידה של החלקות שבעיבודם באישור האגודה. נטען כי בנספח לחוזה של התובעת עם הגב' זיו (שמכרה לה את זכויותיה), אישרה התובעת מפורשות כי רכשה רק בית ללא קרקע חקלאית, שכן הקרקעות נמכרו על ידי הגב' זיו קודם לכן והתובעת התחייבה בגדרי הנספח לשתף פעולה עם רוכשי הקרקעות, מה שמסביר את שתיקתה משנת 2010 ועד היום.

התובעת הגישה תגובה לבקשה במסגרתה טענה כי לא קמה לנתבע זכות לביטול פסק הדין משמדובר בביטול משיקול דעת בית המשפט; כי הנתבע לא הראה הגנה עניינית לגוף התביעה; כי בהליך אחר שניהלה התובעת בבית משפט זה כנגד נתבע אחר, בפני חברתי, כבוד השופטת איזנברג (בגדרי תיק 15547-12-16), נדחו טענות זהות במסגרת החלטה בבקשה לדחיית התביעה על הסף, הן לעניין דיות האישורים שצורפו על ידה כראשית ראיה להוכחת זכויותיה במקרקעין, והן לעניין אי צירוף תשריט בדבר שטח הפלישה. משכך נטען כי יש לדחות טענות אלה של הנתבע אף בענייננו. לטענת התובעת, די באישורים שצורפו על ידה לשם ניהול התביעה בסדר דין מקוצר. עוד נטען כי הנתבע לא הראה כל זכות, ולו לכאורה, להחזקתו כדין בקרקע הפלושה. באשר להארכת המועד המבוקשת נטען כי אין טעמים מיוחדים המצדיקים להיעתר לבקשה. לעניין עיכוב הליכים והפניית ההליך לבוררות נטען כי הנתבע לא הגיש כל ראיה כי הוא חבר באגודה או בדבר בקשתו לקיים הליכי בוררות כנגד התובעת, וכי משנתגבשה זכות התובעת להגיש התביעה בסדר דין מקוצר, אין היא מנועה מלעשות כן רק בשל תקנון האגודה, ואין חברותו של הנתבע באגודה מהווה כשלעצמה עילה לביטול פסק הדין או עילה לפטור מחובתו להגיש בקשת רשות להתגונן במועד.