תא"ק 14625-10-12 עירית ירושלים נ' ס' ואח'

בפניי בקשת רשות להתגונן בתביעה בגין חוב ארנונה לתקופה מיום 28.8.07-31.12.12, שהגישה המשיבה נגד הנתבעים.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

1.המבקשת 2 (להלן: המבקשת) טוענת כי היא והנתבע 1 (להלן: הנתבע) התגרשו זה מזה בשנת 2012. לטענתה, עזבה את דירת המשותפת נושא חיוב הארנונה, ביום 17.9.12. המבקשת צרפה העתקים מאישור על הגשת תלונה במשטרה בגין אלימות, מכתב האישום ומאסמכתאות רלבנטיות נוספות. לטענתה, בהתאם לסעיף 2 לחוק לתיקון דיני משפחה החיוב במזונות הינו בהתאם לדין האישי. בהתאם לסעיף 150 לחוק השריעה הוצאות הדיור חלות על הנתבע- בעלה של המבקשת במועדים הרלבנטיים, והוצאות הדיור כוללות היטל ארנונה. מכאן, טוענת היא ככל שמוטל עליה חיוב כאמור, הרי שמי שאמור לשאת בו הוא הנתבע ומשכך שומרת היא על זכותה להגיש נגדו הודעת צד ג'.

2.להשלמת התמונה יצוין כי התביעה הוגשה בחודש אוקטובר 2012, יום 19.12.12 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבע והמבקשת אשר בוטל ביום 18.7.13. פסק דין שני בהעדר הגנה, נגד הנתבע, ניתן ביום 3.12.13. בהתאם להנחיית הנשיאה, ולאחר פרישתו של הרשם המטפל הועברה הבקשה לעיוני וביום 8.7.15 נחקרה המשיבה על תצהירה והצדדים סיכמו טענותיהם.

3.המשיבה טענה כי למבקשת טענת הגנה אחת ויחידה והיא כי מכוח הדין האישי השרעי חוב הארנונה חל על הנתבע ועל כן אין בין המבקשת למשיבה יריבות כלשהי. טענה זו, כך טוען ב"כ המשיבה, אינה יכולה לעמוד, מקום שבהתאם לחוקי הדין האישי בשלוש הדתות הגדולות במדינה, השרעי כמו גם היהודי והנוצרי, חובות המדור חלות על הגבר, ולא יעלה על הדעת לפטור את רובן המוחלט של נשות המדינה מתשלום ארנונה מטעם זה. הדין האישי ביחסים הממוניים שבין בני הזוג אינו יכול לפטור את הצדדים לו מחיובים כלפי צד ג', וודאי שלא מחיובים סטטוטוריים.

המשיבה הוסיפה, שבהסכם הגירושים בין המשיבה לנתבע שנחתם בהסכמה, וויתרה על כל זכות שרעית ואזרחית מול הנתבע תמורת הסכום שנקבע בהסכם הגירושין. לטענת המשיבה, המבקשת פועלת נגד הנתבע בהוצאה לפועל, כאשר ישנה הערת אזהרה לטובתה על הנכס ושני ערבים להסכם – אחיו של הנתבע.

דיון והכרעה

4.לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ולאחר ששמעתי את טיעוניהם בפניי, איני מקבלת את טענת המשיבה, לפיה היא פטורה מתשלום ארנונה במהלך נישואיה מכוח הדין האישי המטיל חיוב זה על בן זוגה. אכן, סעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט – 1959, קובע: " אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו..." ואכן, לפי הדין האישי גבר חייב במזונות אשתו, אולם אמירות אלו כלליות ביותר, לא הובאה בפניי ספרות משפטית ופסיקה המוכיחה כי הפרקטיקה הנוהגת הינה כי כל אימת שזוג מתגרש אוטומטית מוטל חיוב הארנונה רטרואקטיבית דווקא על הגבר. בפסיקה נקבע זה מכבר כי "אין די בטענה בעלמא כדי לפטור את המערער מתשלום ארנונה, שאחרת יוכל כל מאן דהוא לטוען טענות מטענות שונות, והעירייה תידרש לערוך בדיקות ולהכריע בטענות משל הייתה גוף מעין שיפוטי. משכך ככל שיש בפי המערער טענות כלפי בעל הנכס, אם בטענת זיוף ואם בטענה אחרת, האכסניה המתאימה לטענות אלה היא במסגרת תביעה אזרחית אל מולם" (סעיף כ"ו לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין בעע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב, פס"ד מיום 5.5.10).

די בטעם זה כדי לדחות הטענה מטעם זה. אולם אני מוצאת להוסיף כי גם לו היה מוכח בפניי כי לעד ולעולם הוצאות מדור (הכוללות תשלום ארנונה) חלות על הגבר, לא הייתי מקבלת את הטענה כי היטל ארנונה אינו חל על נשים נשואות. תוצאה זו אינה סבירה, אינה מתיישבת עם עקרונות המשפט הדמוקרטיים ואינה מתקבלת על הדעת. לפרשנות כאמור השלכה גם על חיובים נוספים כגון חיוב בדמי בריאות. האם תשמע הטענה כי אין לנכות לאישה יהודייה נשואה דמי בריאות ממשכורתה משום שבעלה חייב ברפואתה על פי דיני המזונות היהודיים? (בבלי, כתובות, נ"א ע"א).

תוצאה שכזו משמעותה פגיעה בשוויון בין גברים ונשים בישראל באורח שאינו מידתי ואינו סביר: "השוויון הוא ערך יסוד לכל חברה דמוקרטית... הפרט משתלב למירקם הכולל ונושא בחלוק בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו...הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה... אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה (בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב (2) 309, 332), חובה זו קיימת גם מכוח עקרון החוקיות המחייב רשות להחיל את חוקיה על כל אזרחי המדינה באופן שווה וללא הבדל דת, גזע ומין.

סופו של דבר: לא ניתן להלום את הפרשנות המתבקשת על ידי המבקשת, ואם איני מאריכה יותר בעניין זה הרי שזה משום שנראה כי הדברים ברורים מאליהם.