תא"ק 13259-11-16 בנק לאומי לישראל בעמ נ' חזנוב

התובעת בקשה כי אתן פסק דין בהעדר הגנה לאחר שהדביקה את כתב התביעה על דלת הנתבע בתום 3 ביקורים.

בהחלטתי מיום 7.3.17 חייבתי אותה להמציא את כתב התביעה לנתבע באמצעות דואר רשום ואישור מסירה.

הנימוקים לכך היו כי כך נקבע בסעיף 475א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי וכי כך גם נקבע באישור לפתיחת התיק מתאריך 6.11.16 - וכך נאמר באישור זה: "יש להמציא את כתב הטענות הפותח לבעלי הדין שכנגד, בתוך 5 ימים, בדואר רשום עם אישור מסירה, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת."

למעלה מן הצורך אוסיף כי אני רואה טעם פרקטי בהמצאה כזו: מדובר בהמצאה "אוביקטיבית", על ידי פקיד הדואר, ולא על ידי שליח ששירותיו נשכרים על ידי בעל הדין. ולראיה, במקרה של פקיד הדואר לא נדרש תצהיר המעיד כי בצע את המסירה כדין. אך בעיקר - מדובר בחסכון בהוצאות הנתבע שכן התובע מבקש לאחר מכן לחייב את הנתבע בהוצאות המסירה שהן יקרות יותר מהוצאות משלוח בדואר רשום+אישור מסירה.

(בהחלטה אחרת המלצתי כי כל אימת שמחוסר ברירה נעזר התובע בשליח, יצלם השליח את ביצוע המסירה, במיוחד כאשר מדובר בהדבקה, וישמור את התמונות בתיקיה מיוחדת למשך שנים מספר).

בחוזה שצורף לכתב התביעה לא מצויינת כתובת הנתבע. בכתב התביעה מצויינת כתבתו כ- רחוב ההגנה 13/2 אשדוד.

לאחר מכן הודיעה התובעת כי נאלצה לשכור משרד חקירות שאיתר את כתובת הנתבע ברחוב הדקל 33/3 באשדוד. באותה בקשה נפלה אצל התובעת פליטת קולמוס שכן בתעודת הזהות שצורפה לבקשה צויין כי הכתובת היא הדקל 13/3 אשדוד.

כשהוגשה בקשה למתן פסק דין בתאריך 26.2.17 הוחלט על ידי, בשגגה, כי הכתובת המצויינת על גבי הפסיקתה (הדקל 13/3 אשדוד – הכתובת הנכונה הפעם) אינה זהה לכתובת המופיעה בכתב התביעה. והלא זה מה שטענה התובעת בבקשתה...התובעת בתגובה הגישה לי פסיקתה ובה כתבתו הקודמת – השגויה, של הנתבע, ברחוב ההגנה 13/2 אשדוד.