תא"ק 12791-09-15 אביעוז נ' שחר

לפני בקשת הנתבע ("המבקש") לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.

כנטען בבקשה, עניינה של התביעה הוא חוזה הלוואה מיום 10/2/05 אשר תוקף פירעונה היה לשלושה חודשים ממועד ההלוואה, דהיינו עד ליום 10/5/05. לטענת המבקש, בחוזי הלוואה בהם נקבע מועד לפירעון חוב, מרוץ ההתיישנות מתחיל להימנות ממועד הפירעון ועל כן התביעה התיישנה עוד ביום 10/5/12, לפני כשלוש וחצי שנים. המבקש מכחיש את טענת התובעת ("המשיבה") בכתב התביעה לפיה הסכימה להאריך את המועד להחזרת ההלוואה. לטענתו מדובר בטענה סתמית אשר נטענה באופן כללי מבלי לציין פרטים ותאריכים. המבקש מכחיש את טענת המשיבה בכתב התביעה לפיה היה פירעון חלקי של ההלוואה בתחילת יולי 2008, מה גם שלטענתו חלפו 7 שנים ומאז ועד להגשת התביעה. מכל מקום טוען המבקש כי לא נטען בכתב התביעה כי הייתה הסכמה מצד המשיבה להאריך את מועד פירעון ההלוואה עד לאותו המועד. המבקש מכחיש את טענת המשיבה לפיה פנתה אליו מספר חודשים לאחר מכן במטרה להבין מתי ישיב את היתרה והפיגורים. מעבר לכך מציין המבקש כי מטענה זו עולה כי באותם מועדים כבר היו פיגורים בהלוואה, קרי מועד הפירעון חלף. עוד מציין המבקש כי המשיבה לא טענה בכתב התביעה שהסכימה להודעת המבקש בקשר למועד הפירעון. לחלופין טוען המבקש כי גם בחוזי הלוואה בהם מועד הפירעון הוא על פי דרישה, על הדרישה להיעשות תוך זמן סביר ואין הנושה יכול לגרור את תקופת ההתיישנות לנצח על ידי העדר דרישה ולפיכך, גם מטעם זה, דין התביעה להידחות.

המשיבה בתגובתה מאשרת כי הסכם ההלוואה נחתם ביום 10/2/05 ולפיו התחייב המבקש להשיב לה סך של 65,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. לטענתה, בבקשת המבקש כלל לא נטענה כל טענה לעניין מהות החוב. המשיבה טוענת כי במסגרת הסכם ההלוואה התחייב המבקש לפרוע את ההלוואה לתקופה של עד 3 חודשים, כאשר במועד החתימה על ההסכם חתם המבקש על בקשה לרישום הערת אזהרה על דירתו ברח' קיבוץ גלויות בנשר. לטענתה, בינה לבין הנתבע הייתה הסכמה הדדית על הארכת מועד פירעון ההלוואה והבנה כי תנאי מועד הפירעון המפורטים בהסכם ניתנים להארכה. לטענתה, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התביעה ומנגד הודאה בקיום זכות בכתב כגון אישור ביצוע פעולה ורישום הערת אזהרה לטובת המשיבה כמוה, כהודאה בקיום זכות למשיבה. לטענתה לאורך כל התקופה היא הסכימה לבקשות המבקש להארכת מועד הפירעון, ראיה לכך כי שמועד הפירעון היה גמיש ולא נקבע לו תאריך סופי, עובדה שהייתה בידיעת הצדדים. חיזוק נוסף לעניין הגמישות בהחזר היא כי בשנת 2008 היה החזר חלקי בידיעת הצדדים ובהסכמה. לטענת המשיבה, הסיבה היחידה בגינה לא הוגשה תביעה במועד מוקדם יותר היא כי נרשמה הערת אזהרה לטובתה, עובדה שהייתה בידיעת המבקש ואף לא נטענה במסגרת בקשתו. לטענתה, ניתנה הסכמתה להאריך את מועד פירעון ההלוואה מספר פעמים. לטענתה רק במהלך חודש 8/15 ובתאריך 2/9/15 במדויק, כאשר יצר המבקש קשר עמה והודיע על כוונתו למכור את הדירה, הוא התבקש לפרוע את ההלוואה תחילה, אלא שאז החל המבקש להעלות תירוצים בניסיון להתחמק מהחזר מלא של ההלוואה, זאת תוך איומים על התובעת ומשפחתה. לטענתה, רק במועד זה נולדה למעשה עילת התביעה, עת הבינה המשיבה לראשונה כי ההסכם הופר ואין בכוונת המבקש לפרוע את מלוא חובו, כאשר הוא מציע פירעון חלקי בלבד.

המבקש בתשובתו טוען כי המשיבה בתשובתה מסתמכת על עובדות נוספות שכלל לא נטענו בכתב התביעה ועל כן המדובר בהרחבת חזית אסורה. לטענתו בכתב התביעה לא נטען בשום שלב כי יש הודאה מצד הנתבע לזכות כלשהי של המשיבה ובוודאי לא בכתב. לטענתו בכתב התביעה לא נטען כי בשנת 2008 היה החזר חלקי של ההלוואה, בידיעה ובהסכמה. המבקש מכחיש את טענת המשיבה לפיה הייתה הסכמה ספציפית להארכת מועד הפירעון. המבקש מכחיש את טענת המשיבה לפיה עילת התביעה נולדה לראשונה בחודש אוגוסט או ספטמבר 2015.

דיון :

אכן נקבע בפסק הדין בעניין עזבון וויליאמס (ד"נ 32/84) אותו ציטט הנתבע כי כאשר נקבע מועד קבוע לקיום החיוב אזי מרוץ ההתיישנות יחל מיום מועד הפירעון הנקוב בהסכם. אלא שבענייננו חלוקים הצדדים בדבר המועד המוסכם ביניהם לפירעון ההלוואה. התובעת טוענת כי המועד הנקוב בהסכם הוארך מפעם לפעם בהסכמה וכי הסכמתה לכך ניתנה אל נוכח הבטוחה בדמותה של הערת אזהרה על נכס המקרקעין של הנתבע. הנתבע מאידך טוען כי המועד הנקוב בהסכם בין הצדדים, הוא הוא המועד הקובע בו היה עליו לפרוע את ההלוואה.

יודגש כי הנתבע אינו טוען בבקשתו לדחיית התובענה על הסף כי אכן פרע את ההלוואה, אלא אך טוען כי המועד לפירעונה חלף ועבר זה מכבר.

במצב הדברים הרגיל מתחילה ההתיישנות בגין הפרת חוזה ביום שבו נולדה עילת התביעה, כלומר עם שכלול הפרת החוזה. ראה לעניין זה האמור בע"א 531/89 להבי נ. הוועדה המחוזית לתכנון המרכז פ"ד מו(4) 719. מאחר וטרם נשמעו ראיות הצדדים לעניין מועד הפירעון המוסכם ביניהם, לא ניתן לקבוע בשלב זה ובטרם שמיעת ראיותיהם, האם התיישנה התובענה או שמא הוסכם על מועד פרעון המאוחר לזה הנקובה בהסכם ההלוואה, כך שמרוץ ההתיישנות טרם הסתיים. בשים לב לכך, אין מקום לנקוט בסעד הדרסטי של דחיית התובענה על הסף , סעד הננקט ממילא במקרים חריגים בלבד.

נוכח הדברים האמורים, נדחית בשלב זה הבקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות.

שמורה לנתבע הזכות לעלות טענה זו, לאחר שתתבררנה העובדות לאשורן, עם שמיעת הראיות לפני בית המשפט.

הבקשה לדחייה על הסף נדחית.

הוצאות הבקשה תישקלנה במסגרת הכרעה בתובענה כולה.