תא"ק 12018-11-15 ברדוגו ואח' נ' שניידר ואח'

לפניי בקשה למחיקת כותרת ולחילופין בקשה למתן רשות להתגונן.

ענייננו בתביעה כספית שהגישו המשיבים, מתווכים במקצועם, לתשלום סך של 25,272 ש"ח כדמי תיווך עבור שירות מכירת דירה ורכישת דירה, בהתאם לדרישת המבקשים ועל פי הסכם שנחתם בין הצדדים, כנטען.

המבקשים טוענים בבקשה זו, כי לא התקיימו התנאים להגשת התביעה בהליך מקוצר ולכן יש להעביר את ההליך לפסים של תביעה רגילה. המבקשים טוענים להעדר יריבות מול המבקש 1 הואיל והלה אינו חתום על מסמכי העסקה לפיכך המסמכים שצורפו אינם עונים על הדרישה שבחוק לעניין "ראשית ראיה".

בתגובה שהגישו המשיבים, נטען ביחס לטענת העדר יריבות מול המבקש 1 כי בהתאם לחוק ולפסיקה יש לומר כי המבקשת 2, בת זוגו, חתומה בשם "התא המשפחתי" שלה ולפיכך מחייבת את המבקש 1.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הנני קובע כי התביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר הוגשה כדין.

תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התמש"ד-1984 קובעת, כי ניתן להגיש תביעה כתובענה בסדר דין מקוצר אם היא מבוססת על סכום קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאה מכוח חוזה או התחייבות, מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.

השאלה אם התביעה מבוססת על סכום קצוב נבדקת על פי השאלה האם הסכום ניתן לחישוב אריתמטי פשוט, ללא צורך בשומה או בהערכה.

גישת הפסיקה ביחס לשאלה 'האם יש עליהן ראיות כבתב' היא גישה מקלה באופן שלא נדרשת ראיה שבכתב לכל מרכיביה של התובענה, כך שניתן להוכיח את סכומה גם בראיות חיצוניות להסכם או להתחייבות שבכתב.

כן, נקבע כי השאלות הנ"ל נבדקות עפ"י כתב התביעה ואין להתחשב אלא במה שנאמר בפרשת התביעה (ע"א 267/71 אשדוד אינבסטמנט אסטבלישמנט נ' קי.בי.ע. קבוצת בוני ערים בע"מ, פ"ד כח (1) 263).

בענייננו, לאחר שעיינתי בכתב התביעה על כלל נספחיו, שוכנעתי כי התביעה עונה על הדרישות כאמור בתקנה 202(1)(א) הנ"ל, זאת הואיל וסכומה ניתן לחישוב אריתמטי פשוט. בהתאם לאמור בהסכם שנחתם בין הצדדים ואשר צורף לכתב התביעה, התחייבו המבקשים לשלם למשיבים עבור שירותי התיווך סך של 1% מסכומה של העסקה. הסכם התקשרות זה, אשר אינו מוכחש על ידי המבקשים, כמו גם יתר המסמכים שצורפו לכתב התביעה המצביעים על פועלם של המשיבים בכל הקשור למכירה ורכישת הדירות, מהווים "ראשית ראיה" כדרישת החוק והפסיקה.