תא"ק 11745-11-15 קרן קיימת לישראל נ' חוות בת - יער (1987) בע"מ

1.בפניי בקשה לרשות להתגונן מפני התביעה שהוגשה נגד הנתבעת לסילוק יד מהמקרקעין הידועים כגוש 13749 חלקות 12 ו-13, וכן גוש 13750 חלקה 40 (להלן: "המקרקעין").

2.עניינה של התביעה הוא בהסכם הרשאה שנחתם בין המשיבה לבין המבקשת ביום 27.6.96 לצורך הקמת והפעלת חוות סוסים, כפר נופש ושירותים נוספים ביער ביריה (להלן "ההסכם").

המשיבה טוענת כי המבקשת הפרה את ההסכם על ידי כך שלא קיבלה את הסכמתו של מנהל מקרקעי ישראל להסכם זה, בהתאם לסעיפים 9 ו-10 להסכם דלעיל. בנוסף לכך, המבקשת חרגה מהשטח שהוקצה לה ופלשה לשטח צמוד של 2,000 דונם, וכן משתמשת בשטח לצורך אירועים ושמחות, בניגוד למטרת ההסכם, בלי רישיון עסק, ומבלי היתר כדין. כן הפרה המבקשת את חובתה להמציא למשיבה את הדו"חות הכספיים שלה כדי להוכיח מחזור עסקי ששמנו נגזר תשלום דמי ההרשאה על פי ההסכם.

מכל הטעמים הללו, עותרת המשיבה לסלק את ידה של המבקשת מהמקרקעין.

3.בבקשת הרשות להתגונן טענה המבקשת בעיקר כדלקמן:

א.בשנת 1999 נחתם בינה לבין רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") הסכם חכירה, נספח י' לבקשה, מכוחו היא מחזיקה בשטח המקורי אשר הוקצה לה עוד משנת 1985, ומוחזק על ידה מאז. יש לציין כי הסכם זה נחתם לאחר קבלת המלצת המשיבה לכך (נספח ז'3 לבקשה).

ב.באמצע שנת 2000 פנתה המבקשת לרמ"י לצורך קבלת שטח נוסף צמוד לשטח המקורי, בגודל 2.25 דונם, וניתן ע"י רמ"י אישור להקצאת השטח הנוסף (נספח יא' לבקשה), אך הוא ניתן בתנאים, שהם קבלת אישור משרד התיירות, וכן הכנת עדכון לת.ב.ע. וקבלת אישור וועדות התכנון. אישור משרד התיירות התקבל (נספח יב' לבקשה), אך עדכון ותיקון תוכנית המתאר החלה על האזור שמספרה 5843 היה כרוך בהוצאות רבות, ולכן סיכמה המבקשת כנטען עם רמ"י כי תוגש תוכנית מפורטת נקודתית שתסדיר את השימושים בתוך שטח תוכנית 5843 בהתאם למצב הקיים בשטח, ותוכנית זו נמצאת בשלבי הכנה. מאחר והשטח הנוסף נועד לאותו שימוש כמו השטח המקורי, לא נדרשה המלצת המשיבה להקצאת שטח זה, והמשיבה לא הייתה כלל צד למגעים בעניין זה.

ג.אין יריבות בין המבקשת למשיבה, ואין סמכות למשיבה לדרוש את סילוק ידה של המבקשת מהשטח. המבקשת טוענת כי יש לדחות את טענת המשיבה בכתב התביעה לפיה מכוח האמנה שנחתמה בשנת 1961 בין המשיבה למדינת ישראל, קבלה כביכול סמכות לנהל את מקרקעי המדינה המגדרות כיער. על פי הוראות האמנה שפורטו בבקשה, לא עולה כי אדמות המדינה שהוגדרו כיערות הועברו לניהול המשיבה או לאחריותה. המשיבה רק הופקדה על הכשרת אדמות אלו וייעורן. באמנה לא ניתנה למשיבה כל סמכות לנהל את אדמות המדינה, ואינה אחראית על הקצאת שטחים אלו או על ביטול הקצאות כאלו.

ד.המבקשת טוענת כי גם אין בהחלטת מועצת רמ"י מס' 1045 מיום 19.5.05 כדי לעזור למשיבה בעניין זה, היות ואותה החלטה חל על עניינים שהתרחשו לאחר מתן ההחלטה ולאחר כניסתה לתוקף, בעוד שהשטח מוחזק ע"י המבקשת משנות השמונים. יתרה מכך, על פי אותה החלטה, קיים צורך שייחתם בין המשיבה לרמ"י הסכם חכירה לגבי כל שטח ספציפי על מנת שהמשיבה תקבל בו סמכות. בענייננו לא נטען ולא הוכח כי בין המשיבה לרמ"י נחתם הסכם כאמור לגבי המקרקעין נשוא התביעה.

ה.המבקשת טוענת כי גם אין בתמ"א 22 שאושרה ביום 16.11.95 כדי להעניק למבקשת כל סמכויות בשטח, אלא כל מה שקבעה, הוא שוועדות התכנון והבניה אינן רשאיות לאשר שינוי ייעוד של השטח של תמ"א22 ללא התייעצות קודם לכן עם המשיבה, אך לא היה בתמ"א 22 כל הקניית זכות קניינית בשטח למשיבה, או אף סמכות על פיה יכולה זו האחרונה לדרוש סילוק ידה של המבקשת מהשטח.

4.ביום 3.1.17 התקיים דיון בבקשה, בו שמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים. לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו, בבקשה לרשות להתגונן על נספחיה, שמעתי את חקירת המצהיר מטעם המבקשת ואת טיעוני ב"כ הצדדים, שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה.

5.על אף טענותיו של ב"כ המשיבה, ספק רב בעיניי אם יש למשיבה עילת תביעה נגד המבקשת.

ההסכם שנחתם בין המבקשת למשיבה אינו מעניק למשיבה מעמד של בעלות על המקרקעין נשוא התביעה, וספק אם יש למשיבה כל סמכות לבקש סילוק ידם של חוכרים, שוכרים או פולשים מהמקרקעין נשוא המחלוקת. אין מחלוקת כי המקרקעין בבעלות המדינה, ולא הוצג בפניי כל מסמך או הסכם בין המדינה לבין המבקשת, אשר בו מעניקה זכות הניהול במקרקעין למבקשת. די בקביעה זו כדי לקבל את הבקשה לרשות להתגונן, כשקיים ספק באשר למעמד המשיבה ולעילת התביעה שיש למשיבה כנגד המבקשת.