תא"ק 11384-01-15 אומנינט תל אביב 1 שותפות מוגבלת ואח' נ' דגן

1.תביעה לסילוק-ידו של המבקש ממקרקעין, שלמשיבות הזכות להחזיק בם, הוגשה בסדר-דין מקוצר. בבקשתו להרשות התגוננות טען המבקש כי מעמדו במקרקעין הוא של שוכר כדין, ולפי ידיעתו הבעלות איננה של המשיבות אלא של אחר, אילן בכור. האחרון הגיש לבית-המשפט אסמכתאות, המוכיחות, לטענתו, כי הוא רכש זכויות במקרקעין.

2.בתצהיר שנלווה לבקשה, ומשום מה הוגש במשותף בידי המבקש ובידי מר בכור, היה חלקוֹ של האחרון, שאיננו נתבע כאן, חלק-הארי. קושי ממשי רובץ בשל כך לפתחו של המבקש. עיון בתצהיר, המערבב בין טענותיהם של המבקש ושל מר בכור ועובר, לסירוגין, מלשון רבים ליחיד ולהיפך אינו מאפשר לדעת על-אודות מה מצהיר המבקש. "אנחנו מתגוררים ועובדים במקרקעין", הוצהר בפסקה השמינית, על אף שבחקירתו הנגדית של המבקש בבית-המשפט לא עלה, כל עיקר, שימוש בנכס למגוריו. "הוא משמש אותי כמחסן ומשטחי שיש", היו דבריו (פרוטוקול, בעמ' 5, ש' 1). "אומנינט יודעות היטב כי אני הבעלים של השטח" נכתב בפסקה התשיעית לתצהיר, תוך שהונח לבית-המשפט לנחש מיהו שהצהיר זאת.

3.לאו תצהיר הוא. כלל הוא, אמנם, כי ניתן לצרף לבקשת רשות להתגונן את תצהירו של אחר, אם הוא שיודע לאשורן את העובדות המוצהרות (ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני, פ"ד לד(2) 309, 311; 314 (1979)). ברם, במקרה שבפנַי היה כל מקום כי המבקש יניח בסיס עובדתי לטענתו כי הוא עצמו, להבדיל מן המצהיר האחר, מחזיק בקרקע כדין. התצהיר אינו עושה כן. אותו חלק בתצהיר, שהוא עובדתי, אינו מביא דבר ברוח זו מפי המבקש. בכך, לבדו, די לדחייתה של בקשת הרשות להתגונן. לטעם-הליכִי זה מיתוסף נימוק לגופם של דברים. התצהיר אינו מבסס למבקש הגנה. לא הובהר בו מה מעמדו במקרקעין. לא נהיר הימנו מה שימוש הוא עושה בם. אין לדעת באיזה חלק בדיוק הוא מחזיק. בפרט, כפי שצוין, אין כל ביאור למהותה של זכותו להחזיק במקרקעין.

4.חֶסר זה לא הושלם אפילו בעדות המבקש בבית-המשפט. המבקש, שטען כי הוא שוכר את המקרקעין ממר בכור, הודה כי איננו יודע שהלה הוא בעל-המקרקעין. הוא הטעים כי הסתמך בענין זה על מה ששמע מבכור עצמו:

"אני לא יודע מי הבעלים. אני לא יכול להגיד שאני יודע, כעובדה אני חושב שהוא הבעלים. הוא אמר שהוא הבעלים. הוא אמר שהוא הבעלים וסמכתי על מה שאמר לי" (עמ' 4, ש' 27-24).

הנה כי כן, המבקש לא ידע לבסס, זולת בעדות מפי השמועה, את זכותו של מר בכור להשכיר לו חלק במקרקעין. ובכל הנוגע לו-עצמו, זולת טענה בעלמא לא תמך המבקש את הטענה, בדבר קיומה של שכירות, במסמך כלשהו. הוא נשאל מדוע לא צרף לתצהירו העתק של הסכם-שכירות. "לא ביקשו ממני", השיב. "חוזה השכירות נמצא אצלו [אצל בכור]. יש לי עותק אבל פשוט הכל היה בהפתעה. לא חשבתי שיש לי קשר לעניין" (עמ' 5, ש' 6-5).

5.מה שנותר אפוא למבקש היא טענת-סף, הממלאת את רוב מנינו-ובנינו של התצהיר ולפיה לא הוכיחו המשיבות את מעמדן במקרקעין וממילא את זכותן לעתור לסילוק-יד מהם. טענה זו נדחתה כבר במהלכו של הדיון ואין בה כל ממש. המשיבות הציגו לבית-המשפט העתק של נסח-רישום ממרשם המקרקעין. לפיו, רשומות לזכותן הערות-אזהרה, מכוחו של סעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 על זכויות בעלים במקרקעין. אותן הערות הן ראיה-לכאורה לכך כי אותם בעלים התחייבו בכתב, לשונה של הוראת הסעיף, כלפי המשיבות לעשות עסקה במקרקעיהם. לכך יש להוסיף את הצהרתו של בא-כוחן המלומד של אלו, באולם-הדיונים, כי לא רק שבידי המשיבות הסכם בדבר מֶכר, שטרם נרשם בשל מחלוקת עם עיריית תל אביב-יפו בענין היטלים, אלא שהעתקו הועבר לבא-כוחו של המבקש, גם אם בתיק אחר הנוגע לחלקה הנדונה.

בפי המבקש לא נמצא כל הסבר חלופי לקיומה של הערת-האזהרה, אפילו לא על דרך הטענה או ההשערה. חשוב מכך, הוא לא הניח בפניו של בית-המשפט שום ראיה לכך, שהבעלות היא בידי אחר. שתי פיסות נייר, ועליהן שרבוט בכתב-יד כאילו נמכרו המקרקעין לבכור, לא זו בלבד שלא הוגשו לתיק בית-המשפט בידי המבקש או בא-כוחו אלא בידי בכור, שכאמור אין לו מעמד בהליך זה, אלא שאין הן מוכיחות כי הבעלות במקרקעין הועברה לידיו כדין. בא-כוחו של המבקש הודה כי במרשם המקרקעין לא רשומה למר בכור כל זכות במקרקעין אלה.

6.בנסיבות אלו אינך יכול לחמוק מן המחשבה כי טענה לסילוק על הסף הועלתה אך בהעדרה של הגנה טובה לגופם של דברים. סופו של ענין הוא שהמבקש לא הציג ולו הגנה דחוקה. לא עלה בידיו להראות מקור כלשהו לזכותו להחזיק במקרקעין. לא עלה בידו להניח יסוד כלשהו להרשאתה של התגוננות, אפילו לנוכח קנה-המידה המקל הקבוע בפסיקתנו. יש לדחות את בקשתו, וכך אני עושה.