תא"ק 11379-02-15 אונו מ.א.י. נכסים בע"מ נ' עירית קרית אונו

א. כללי

1.בפני בקשת הנתבעת "לסילוק על הסף או העברת הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית".

ב. רקע

2.התובעת (יחד עם בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, להלן: בזק), היא בעלת זכויות במקרקעין המצויים בתחום שיפוטה של הנתבעת. בין התובעת ובזק לבין הנתבעת התעוררה מחלוקת, בעניין היטלים שונים שדרשה הנתבעת. הצדדים ניהלו הליך משפטי, ובמסגרתו נכרת ביניהם הסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה). בהסכם נקבע כי התובעת ובזק תשלמנה לנתבעת 100,000 ₪, ובכך תמוצינה דרישות ההיטלים מצד הנתבעת עד מועד הסכם הפשרה. עוד הוסכם כי ככל שתבקשנה התובעת ובזק "להגדיל את קיבולת הבניה ו/או נפחי הבנייה" במקרקעין, "ובקשה זו תקים חובת תשלום אגרות ו/או היטלים ל[נתבעת]... אזי ייזקף לזכות[ן] של [התובעת ובזק] סכום של 150,000 ₪, אשר יופחת מדרישת התשלום החדשה שתיווצר כתוצאה מהבקשה". ביום 15.3.12 קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין.

3.התובעת הגישה בקשה להיתר בנייה, והוצגה לה דרישת תשלום. בהתאם להסכם הפשרה, ביקשה התובעת מן הנתבעת לפעול להפחתת הדרישה. לאחר מספר בקשות שלא נענו, החליטה התובעת לשלם את מלוא הסכום שנדרש ממנה, ולתבוע החזר בסך 150,000 ₪, על פי הסכם הפשרה.

4.יצוין כי לאחר הגשת התביעה שילמה הנתבעת לתובעת סך של 79,897 ₪, שאותו הודתה שהיה עליה להפחית. את יתרת הסכום, בסך 70,103 ₪, סבורה הנתבעת כי אין היא חייבת להשיב. לטענת הנתבעת, בעקבות הבקשה להיתר בנייה שילמה לה התובעת אך ורק סך של 79,897 ₪, וזה הוחזר לה מכוח הסכם הפשרה. יתרת הסכום שולמה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה, כך טוענת הנתבעת, ועל סכום זה לא חל הסכם הפשרה שנכרת עם הנתבעת בלבד והתייחס להפחתה מסכומים שישולמו לה עצמה, ולא לגוף אחר.

ג. הבקשה שכאן והטענות בעניין הסמכות המקומית

5.אין מחלוקת בין הצדדים, כי את התביעה שכאן ניתן להגיש ב"מקום שנועד, או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות", וזאת מכוח תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא האם מקום זה הוא מקום עסקה של התובעת בירושלים, כפי שטוענת התובעת, או שמא הוא מקומה של הנתבעת, כפי שטוענת הנתבעת, ועל כן הסמכות המקומית לדון בתביעה מסורה לבית המשפט בתל אביב.

ד. דיון והכרעה

6.דין בקשת הנתבעת להידחות. בתביעה בגין חיוב כספי שעל מקום קיומו לא הוסכם, הולכת שאלת הסמכות אחר הדין המהותי, הקובע כי מקום הקיום הוא מקומו של הנושה (ראו: רע"א 6920/94 לוי נ' פולג פ"ד מט(2) 731 (1995); סעיפים 44 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973). במקרה שכאן, את החיוב המקורי של הפחתת הסכום אכן היה על הנתבעת לקיים במקומה שלה. לפיכך, לו הייתה התובעת מגישה תביעה לאכיפת הסכם הפשרה מראש, בטרם בוצע התשלום, ייתכן מאד שהסמכות המקומית לא הייתה קנויה לבית משפט זה. אלא שבהעדר מענה מצד הנתבעת, החליטה התובעת לשלם את מלוא הסכום שנדרש ממנה לצורך קבלת היתר בנייה. רק לאחר מכן, ומשניסיונות להסדיר את העניין ישירות מול הנתבעת לא צלחו, הגישה התובעת את התביעה שכאן. תביעה זו מבוססת אמנם על הסכם הפשרה, אולם במסגרתה עותרת התובעת להורות לנתבעת להשיב לה סכומים ששילמה ביתר, היינו לקיים חיוב חדש של השבה, שנולד כתוצאה מכך שהנתבעת נמנעה מלפעול על פי הסכם הפשרה (כך לעמדת התובעת). חיוב זה הוא חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, ועל כן מקום קיומו הוא מקום עסקה של הנושה - התובעת - היינו ירושלים.

7.הנתבעת העלתה את הטענה כי "בהתאם להלכה הפסוקה, במקרה של תשלום בהמחאה המקום שהיה מיועד לביצוע התשלום הוא סניף הבנק בו מתנהל החשבון ולא במקום בו נמצא סניף הבנק של מקבל התשלום. כך הדבר גם במקרה של מתן הוראה להעברה בנקאית...". לטענת הנתבעת, ככל שעליה לפרוע את החוב הנטען לתובעת היא תעשה כן בשיק או בהעברה בנקאית מחשבונה המתנהל בתל אביב, ועל כן מסורה הסמכות המקומית לבית המשפט בתל אביב. אלא שהאסמכתאות שהציגה הנתבעת כביסוס לטענתה מתייחסות למצב אחר לגמרי, של תביעה בעילה שטרית. ביחס לעילה כזו קיימת הוראה ספציפית בסעיף 3 לפקודת השטרות [נוסח חדש], שלפיה "באין מקום פרעונו של השטר נקוב במפורש, יראו כמקום פרעונו את המקום שניקב כמקום עסקו של הנמשך, או כמקום מגוריו". לפיכך, לו הייתה הנתבעת מושכת שיק לפקודת התובעת וזה היה מחולל, יכולה הייתה התובעת להגיש תביעה נגד הנתבעת בגין חילול השיק, והיה עליה לעשות כן בסניף שבו מתנהל חשבונה של הנתבעת. התביעה שכאן אינה בעילה שטרית, כאמור, אלא תביעה כספית רגילה. הדרך שבה תבחר הנתבעת לפרוע את החיוב מושא התביעה, ככל שאכן תחויב לפרעו, אינה רלוונטית להחלטה בשאלת הסמכות המקומית. סמכות זו נקבעת על פי המקום לקיום החיוב מושא התביעה, וכאמור בהעדר הסכמה אחרת, מקום זה הוא מקום עסקו של הנושה.

8.לא למותר לציין כי הנתבעת עצמה, במכתבה מיום 1.12.14 הודתה כי "מגיע לתובעת החזר בהתאם לסעיף 5 להסכם הפשרה". גם לשון זו, לפיה מדובר על "החזר", מלמדת כי מדובר על חיוב חדש, הנשען על הסכם הפשרה המקורי, אך אינו זהה לחיוב המקורי שעניינו "הפחתה" מדרישת התשלום, ותומכת בעמדת התובעת.

9.בשולי הדברים, לא למותר לשוב ולהביא את דברי בית המשפט העליון ברע"א 6920/94 הנזכר:

במדינה קטנה כמדינתנו, ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות

(וראו גם רע"א 11180/08 עיריית מודיעין- מכבים-רעות נ' ארד ד. הנדסה בע"מ (6.5.2009); רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4), 473, 478 (2003)).

דברים אלה יפים גם לכאן.

10.הבקשה נדחית, אפוא. נוכח התוצאה אליה הגעתי, תחוב הנתבעת בהוצאות התובעת בגין הבקשה בסך של 3,000 ₪.

11.דיון בבקשת הרשות להתגונן יתקיים ביום 9.7.15 בשעה 09:00. לדיון יתייצבו המצהיר מטעם הנתבעת (בהתאם להחלטה מיום 4.3.15), וכן נציגי הצדדים הבקיאים בפרטי העניין לרבות נסיבות חתימת הסכם הפשרה, ויכולים להשיב לשאלות בית המשפט ככל שיידרש, כמו גם נציגים המוסמכים להשיב עניינית להצעה ליישוב המחלוקת בדרך מוסכמת או חלופית.