תא"ק 11041-03-16 נ .ע. הנדסה ייזמות (2001) בע"מ נ' ארי מלונות בע"מ

בפני בקשה למחיקת התביעה על הסף.

1.על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת היא חברה פרטית העוסקת בעבודות הנדסה, יזום, ניהול וביצוע פרויקטים של בניה ושיפוצים ואילו הנתבעת היא חברה אשר עוסקת בתחום יזמות נדל"ן והקמת פרויקטים. בכתב התביעה טענה התובעת, כי נחתם בינה לבין הנתבעת הסכם לביצוע עבודות בניה וגמר בפרויקט הנמצא ברח' יפו 204 בירושלים. לטענתה, היא ביצעה את העבודה על הצד הטוב ביותר ואף על פי כן, הנתבעת לא שילמה לה את מלוא התמורה המגיעה לה בהתאם להסכם. לטענתה, הנתבעת לא שילמה לה סכום של 301,675 ₪ בגין חשבון אחרון מס' 19 והיא (הנתבעת) ממשיכה להחזיק בסכום השווה ל- 5% מסך כל החשבונות החלקיים הקודמים ששולמו, בסך 613,467 ₪, כך שיתרת החוב בגין ביצוע העבודות בהתאם להסכם עומדת על סך 915,142 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש 5/2014 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף טענה התובעת, כי על הנתבעת לשלם לה סכום של 2,014,324 ₪ בגין הוצאות תקורה כפיצוי עקב הניהול המתמשך של הפרויקט, בהתאם לנוסחה הנהוגה בענף.

2.בבקשה לסילוק התביעה על הסף טענה הנתבעת, כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה, שכן מקום חתימת ההסכם הוא בירושלים, מקום ביצוע העבודות בהתאם להסכם הוא בירושלים, המקום שנועד לקיום התחייבויות הצדדים הוא בירושלים, כך שבהתאם לכל החלופות המפורטות בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית המשפט המחוזי בירושלים. הנתבעת הוסיפה, כי התביעה אינה ראויה לידון בסדר דין מקוצר שכן ההסכם שצורף אינו ההסכם שנחתם בין הצדדים בסופו של יום, ומכל מקום הפיצוי הנטען בגין הוצאות תקורה אינו נובע מן ההסכם ואינו יכול להיתבע בסדר דין מקוצר. היא טענה עוד, כי בהסכם החתום בין הצדדים קיימת תניית בוררות מוסכמת ועל כן, אין התובעת יכולה להגיש את התביעה בטרם מיצתה את מנגנון הבוררות הקבוע בהסכם.

3.התובעת טענה מנגד, כי בהתאם לתקנה 3 (א)(3) לתקנות סדר הדין, לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה מאחר שהמקום שהיה על הנתבעת לשלם את הסכומים הנתבעים ממנה הוא במשרדי התובעת בנצרת. לטענתה, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יש להתאים את הפרשנות של תקנה 3(א)(3) לדין המהותי, כך שאם בהתאם לדין המהותי על הנתבע לשלם את הסכום הנתבע ממנו במקום עסקו של הנושה, יקנה בית המשפט שבתחום שיפוטו מקום עסקו של הנושה סמכות מקומית לדון בתובענה. מאחר שלא הוסכם בין הצדדים על מקום התשלום, הרי בהתאם לסעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה...", קרי בעיר נצרת. לגבי קיומה של תניית בוררות טענה התובעת, כי קיומה של תנייה כאמור אינו מצדיק סילוק התביעה על הסף, ולכל היותר יכולה הייתה הנתבעת להגיש בקשה לעיכוב הליכים ולעמוד בתנאים הקבועים בחוק לשם כך.

4.דין הבקשה להידחות.

תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור טיפולו מצוי "המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות". בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יש להתאים את הפרשנות של תקנה 3(א)(3) לדין המהותי, כך שאם לפי הדין המהותי, על הנתבע לשלם את חובו במקום מגוריו של הנושה יקנה בית המשפט שבתחום שיפוטו נמצא מקום מגוריו של הנושה סמכות מקומית לדון בתובענה. בהקשר זה נקבע:

"הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי...."

כב' השופט לוין אף התייחס למשמעות הרחבה של פסק הדין וקבע:

"ער אני לעובדה שפסק דיננו יכול שיצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תק' 3, ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה, או אחר".