תא"מ 9767-08-15 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסבח ואח'

1.לפניי תביעת שיבוב על סך של 16,774 ₪ שעניינה נזקי רכב מבוטחת התובעת בתאונה מיום 2.10.2014, בה מעורב רכב הנתבעים (משאית) להלן: "התאונה").

2.השאלה הטעונה הכרעה היא האם פסק הדין שניתן ביום 5.10.2016 בתא"מ 17350-09-15, אשר אישר הסדר פשרה בין הנתבע 1 לבין התובעת בתיק זה במסגרתו הוסכם כי התובעת שלפניי ומבוטחה ישלמו לנתבע 1 70% מהנזק הישיר של רכבו בתאונה (להלן: "פסק הדין בתיק המקביל") מהווה מעשה בית דין הקובע חלוקת אחריות בין הנהגים המעורבים בשיעור של %70 לנהג רכב התובעת ו-30% לנהג רכב הנתבעים. כך שעל הנתבעים בתיק שלפני לשאת ב-30% מנזקי רכב התובעת באותה תאונה.

3.לטענת ב"כ התובעת פסק הדין בתיק המקביל מגלם חלוקת אחריות שיש להחילה בתיק זה. מדובר בתיק סטייה, שכל אחד מהנהגים טוען לסטיית רכב משנהו לנתיבו, ועל פי גרסאות הצדדים הכתובות ומוקדי הנזק, כוונת הצדדים בהסכם הפשרה שאושר הייתה לחלוקת אחריות, ומשכך מקים פסק הדין בתיק המקביל מעשה בית דין.

מנגד טוען ב"כ הנתבעים כי בהסכם הפשרה בתיק המקביל לא דובר על חלוקת אחריות, אף שהיה ידוע על התביעה בתיק זה, ויסודו בפשרה לעניין הנזק, לאור טענת הנתבעים בתיק שלפניי כי רכב התובעת יצא מחנייה ופגע ברכב הנתבעים. לפיכך פסק הדין בתיק המקביל אינו מהווה מעשה בית דין לעניין האחריות. מוסיף ב"כ הנתבעים וטוען כי הנתבע 1 לא היה מסכים לפשרה בתיק המקביל לו ידע שישליך על התביעה בתיק האחר, ויידרש ממנו לשלם השתתפות עצמית.

4.בחנתי את טענות הצדדים ואת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתיק המקביל, ולא ראיתי לקבוע כי פסק הדין בתיק המקביל מגלם חלוקת אחריות בין הנהגים המעורבים, ומכאן את חיובם של הנתבעים ב-30% מנזקי התובעת בתאונה.

5.במסגרת תא"מ 17350-09-15 הגיש הנתבע 1 תביעה בגין נזקי רכבו בתאונה נשוא התביעה. התביעה הוגשה כנגד התובעת בתיק שלפני ומבוטחה, ובמסגרתה, בטרם התקיימה ישיבת הוכחות וטרם שמיעת העדויות, הגיעו הצדדים בתיק המקביל להסכמה לפיה התובעת ומבוטחה יישאו ב-70% מהנזק הישיר של רכב הנתבע 1.

וכך קובע הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק הדין בתיק המקביל:

"הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט כי הגיעו ביניהם לידי הסדר פשרה ולפיו, לסילוק מלא ומוחלט של כל תביעותיו של התובע בגין הנזקים שנגרמו לרכבו בתאונת הדרכים נשוא התביעה, ישלמו הנתבעים 70% מהנזק הישיר ושכר השמאי בסכום של 6229 ₪ בתוספת אגרה 375 וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪, ובסה"כ 8104 ₪".

6.הפסיקה קובעת כי על מנת שתקום טענת "השתק פלוגתא" יש לקיים ארבעה תנאים מצטברים אלה: (א) הפלוגתא או המחלוקת, בשתי ההתדיינויות, היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים (ב) התקיימה בין הצדדים, התדיינות משפטית, תוך שניתן לצד אשר כנגדו מועלית טענת השתק, יומו בבית המשפט, וזאת ביחס לאותה פלוגתא (ג) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט בקביעה של ממצא פוזיטיבי (ד) אותה הכרעה, הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתיק הראשון (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2)561, 584 (1968); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1)642)).

הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתיק המקביל, על פי לשונו ונוסחו, אינו כולל התייחסות מפורשת לשאלת האחריות לתאונה ולחלוקתה בין הנהגים המעורבים, וכבר קבעתי בעניין אחר כי בהיעדר הכרעה פוזיטיבית בשאלות אלה אין פסק הדין מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה זו (ראו; תא"מ 16667-09-15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (13.11.2016)).

7. בהקשר לכוונת הצדדים ביסוד הסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פסק דין חלוקים הצדדים. בתיק המקביל לא נשמעו עדים ולא ניתן לקבוע אם הסכם הפשרה יסודו בקניית סיכונים מבחינת הצדדים שם, ללא הסכמה בשאלת האחריות לתאונה. בהעדר תשתית ראייתית לכוונת הצדדים בהסכם הפשרה ובלא אינדיקציה בנוסח הסכם הפשרה בתיק המקביל למהותה של הסכמת הצדדים בהליך המקביל, לא ניתן לקבל את הטענה כי הסכמת הצדדים בתיק המקביל מהווה הסכמה לחלוקת אחריות. אילו כוונת הצדדים בהליך המקביל הייתה כי הסכמת התובעת ומבוטחה לתשלום 70% מנזקי רכב הנתבעים מהווה הסכמה לחלוקת אחריות, מדוע התובעת, שהייתה צד להליך המקביל לא כללה התייחסות לעניין זה בהסכם הפשרה שגובש, אף שהתביעה שהגישה בתיק זה קדמה להליך המקביל והייתה תלויה ועומדת קודם לגיבושו של הסכם הפשרה בתיק המקביל.

8.נתתי דעתי לכך שמדובר בתיק סטייה, בו על פי כתבי הטענות כל צד טוען לסטיית הרכב האחר. ואולם, אף שהסכמת התובעת לתשלום 70% מנזקי רכב הנתבעים בתאונה יכול והיא מגלמת מבחינתה הכרה והסכמה מצד התובעת לשאת במירב האחריות לתאונה. הסכמה זו, מנוסח הסדר הפשרה אינה מחייבת כי הנתבעים הסכימו לשאת ב-30% מהאחריות ומנזקי רכב התובעת בתאונה. בהיבט זה שונה עניין זה, מהעניין שנדון בתא"מ 16667-09-15. שם, שלא כמו במקרה שלפניי, הסכמת הצדדים הייתה לאחר שמיעת העדויות ולאור הערת בית משפט. האינטרס הציבורי המערכתי של ניהול יעיל של המשאב השיפוטי, שהינו משאב יקר, היטה את הכף כנגד ניהול הליך נוסף שיצריך שמיעה חוזרת של העדים, וסיכון להכרעות סותרות.

9.שאלה אחרת נוגעת להתנהגות הצדדים. התובעת הייתה צד להליך המקביל ובמועד בו הוגש הסכם הפשרה לאישורו של בית המשפט בהליך המקביל, כבר הייתה תלויה ועומדת התביעה בתיק זה. התובעת הסכימה לשאת בחלק הארי של נזקי הנתבעים בתאונה (70%), כדברי בא כוח התובעת לאחר בחינת גרסאות הנהגים ומוקדי הנזק, ולא ברור מדוע בחרה להגיש תביעה על מלוא נזקיה, בהתעלם מהסכמתה זו ומטענתה כי פסק הדין בתיק המקביל יוצר מעשה בית דין. היה על התובעת לאחד את תביעתה זו עם ההליך המקביל, ולמצער לכלול בהסכמה שגובשה בהסכם הפשרה התייחסות לעניין חלוקת האחריות, במקום להידרש להליך נוסף בו היא עומדת על מלוא נזקיה. הוא הדין עם הנתבעים, שאליבא טענת בא כוחם בדיון שבפניי היו מודעים לקיומה של התביעה בתיק זה בעת גיבוש הסכם הפשרה בתיק המקביל. התנהלות זו של הצדדים יש בה להטריד את בעלי הדין ואת בית משפט להליך נוסף, והיא פוגעת במשאב השיפוטי. הזמן השיפוטי הוא זמן יקר, שמיעתו של תיק אחד תיק באה על חשבונם של מתדיינים אחרים שעניינם נדחה וראוי היה שחברות הביטוח, בהיותן שחקניות חוזרות בתיקים אלה, היו פועלות לאיחוד התביעות, או לכל הפחות מגבשות הסכמה גם לגבי נזקי רכב התובעת, ובכך מונעות התדיינות כפולה בשני בתי משפט ובפני שני מותבים.