תא"מ 9652-12-15 איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' פדידה ואח'

 1.לפניי תביעת שיבוב והפסדים, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת 1 לתובע 2 ובגין הפסדים שנגרמו לתובע 2 בגין הפעלת הכיסוי הביטוחי, בעקבות נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 30.12.2014.

תאונת הדרכים ארעה בין כלי רכב, מ"ר 27-633-72 שבעת התאונה היה נהוג בידי התובע 2 ומבוטח על ידי התובעת 1 (להלן: "רכב התובעים") לבין כלי רכב, מסוג נגרר, מ"ר 90-203-76 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "הנגרר") שבעת התאונה היה מחובר לכלי רכב, מסוג טנדר מסחרי, מ"ר 26-098-32, הנהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "המסחרית") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה ולגבי היקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה. כבר עתה אציין כי בפתח ישיבת ההוכחות הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה, לפיה מבטחת המסחרית בביטוח אחריות לנזקי צד ג' תימחק.

4.בתום הדיון בתביעה, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג המסחרית יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 30% ואילו נהג רכב התובעים יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 70%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי.

אני מעדיף את גרסתם של נהג המסחרית ושל העד הנוסף שישב לצדו בעת קרות התאונה, על פני גרסתו של התובע 2.

מוקדי הנזק בכלי הרכב המעורבים התאונה הם: ברכב התובעים בכנף השמאלית הקדמית, ובנגרר בקצה האחורי הימיני. מכאן, שברור כי בעת המגע בין כלי הרכב המעורבים בתאונה, המסחרית וכמעט כל אורך הנגרר, כבר חלפו על פני רכב התובעים, כך שלא הייתה כל סיבה כי דווקא הנגרר, הנשלט בידי תנועות המסחרית, יסטה ימינה לעבר נתיב נסיעתו של רכב התובעים.

שוכנעתי כי המסחרית והנגרר המחובר אליו, לאחר שהגיעו לצומת הרחובות שדרות שאול המלך – דרך נמיר – מנחם בגין לכיוון צפון, המשיכו בנסיעה לכיוון דרך נמיר, כפי שהסביר להם התובע 1 רגעים לפני התאונה, ואילו רכב התובעים סטה שמאלה לעבר נתיב נסיעתו של הנגרר בין שביקש להשתלב בדרך נמיר ובין מאחר שהתובע 2 לא הבחין כי נתיבו שלו אינו נתיב ישר, כי אם נתיב מתעקל ימינה, ולא נתן דעתו כי למסחרית שמחובר הנגרר.