תא"מ 9405-05-14 כ.ל.י תקשורת וניהול ישראל בע"מ ואח' נ' קורינבליט ואח'

לפני בקשה להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, כתנאי לניהולו של ההליך.

במסגרת הבקשה טען הנתבע כי עסקינן בתובעת שהינה חברה המנהלת הליכים משפטיים רבים, קיים חשש שלא ניתן יהיה להיפרע ממנה וכי עיסוקה העיקרי הוא גביית חובות.

התובעת התנגדה.

המסגרת הנורמטיבית במסגרתה נדונה בקשה זו כוללת בחובה את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") כמו גם סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט 1999 ( להלן: "חוק החברות") וההלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון.

לא בנקל יורה בית המשפט על בעל דין להפקיד ערובה לצורך הבטחת תשלום הוצאותיו של בעל דין אחר. על בית המשפט לנהוג משנה זהירות על מנת להבטיח כי עוניו של בעל דין, לא יהווה חסם בפני אפשרותו להתדיין בהליכים בבית המשפט.

ההלכה היוצאת מבית המשפט העליון מלמדת כי כל מקרה נבחן על בסיס עובדותיו הפרטניות, תוך מתן הדעת למגוון שיקולים לרבות, סיכויי התביעה, זהות בעלי הדין, מהותה של התביעה והיקפה.

(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבנייה (קרני שומרון) בע"מ ואח' (פורסם בנבו), בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם בנבו))

שאלת סיכויי התביעה או משקלו של נתון זה לצורך הכרעה בבקשה להפקדת ערובה, שונה בין עניינו של אדם פרטי לבין עניינה של חברה, וזאת נוכח הוראות סעיף 353 לחוק החברות.

מדובר בסעיף חוק מאוחר הגובר על הוראות תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות לו.

עם זאת, שיקול הדעת שמפעיל בית המשפט נעשה ממילא תוך בחינת מכלול הנתונים הרלוונטיים.