תא"מ 9324-05-16 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אינטייב ואח'

 1.לפניי תביעת שיבוב, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למבוטחה בשל נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 11.10.2015, בין כלי רכב, מ"ר 69-269-75 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 28-679-10 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ובבעלותו ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה ולעניין היקף הנזק הנטען.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה חלקית.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג רכב הנתבעים יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 45% ואילו נהגת רכב התובעת תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 55%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

אני מקבל את גרסתה של נהגת רכב התובעת, לפיה במהלך נסיעתה בכביש דו סטרי בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, ביצע נהג רכב הנתבעים פניית פרסה באופן פתאומי, כך שנהגת רכב התובעת נאלצה להסיט את רכבה שמאלה כדי למנוע את התאונה אך ללא הועיל.

אני גם מאמין לנהגת רכב התובעת כי טרם פניית הפרסה של רכב הנתבעים הוא סטה ימינה בצומת, במהירות נסיעה אחידה, ומיד לאחר מכן החל בפניית הפרסה. חיזוק לכך אני מוצא בסרטון שהוצג לבית המשפט במהלך הדיון.

נהג רכב הנתבעים מעיד כי הוא אכן ביצע פניית פרסה, אך טרם פניית הפרסה בדק במראות רכבו, כאשר שדה הראייה הוא למרחק של כ-70 מטר אחורה, ולא הבחין בכל רכב מאחוריו, לכן החל בביצוע הפרסה "במקום", קרי לטענתו, ללא סטייה ימינה, ואז קיבל מכה מרכב התובעת.

איני מקבל כלל וכלל את גרסתו של נהג רכב הנתבעים, לפיה טרם ביצוע הפרסה לא היה כל רכב מאחוריו, הרי בנסיבות שאין חולק כי הרכבים התנגשו זה בזה, לא ייתכן כי לא היה כל רכב מאחורי רכב הנתבעים שניות לפני ביצוע הפרסה על ידו. ברור כי רכב התובעת לא צץ יש מאין. לכן, סבורני כי נהג רכב הנתבעים לא נתן דעתו למצב התנועה מאחוריו, טרם ביצוע הפרסה, בין שלא הבחין במראות רכבו ובין שסבר כי יוכל להשלים את הפרסה עוד לפני בואו של רכב התובעת.