תא"מ 8343-02-16 השטיח המעופף בע"מ נ' קושניר ואח'

בפני בקשה למתן פסק דין בהעדר התגוננות, כאשר לטענת המבקשת הומצא כתב התביעה למשיבה באמצעות הגב' יוליה רוכלנקו (להלן: "רוכלנקו") בסוכנות הנסיעות בה עבדה ואשר לחובותיה ערבה, כנטען בכתב התביעה.

המבקשת תמכה בקשתה בכך שעל גבי כתב הערבות צוין כי דרישות על פי כתב זה תימסרנה למשיבה בכתובת סוכנות הנסיעות, ברח' הרצל בראשון לציון.

מן הבקשה למתן פסק הדין ומתצהיר המוסר התומך בה עולה כי כאשר הגיע המוסר לכתובת סוכנות הנסיעות ופגש במקום ברוכלנקו, מסרה לו האחרונה כי המשיבה "כבר לא קשורה לסוכנות הנסיעות" (ואף התחייבה "לקחת על עצמה את החוב" במקום המשיבה).

המבקשת טוענת כי יש לראות באמור משום מסירה כדין של כתב התביעה למשיבה, ומשלא הוגש כתב הגנה על ידה – זכאית המבקשת ליטול כנגדה פסק דין.

עניינו של פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") הוא המצאת כתבי בי דין.

תקנה 477 קובעת כי ההמצאה תהיה, ככל האפשר מבחינה מעשית, לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי דין די בהמצאתם למורשה. תקנה 478 מגדירה ומסדירה את תפקידו של המורשה.

תקנה 480 קובעת כי "הליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי דין" יכול שההמצאה תהיה לאותו המען.

במקרה דנן לא הומצא כתב התביעה לידי מורשה מטעמה של המשיבה (וגם לו היתה רוכלנקו מורשה מטעם המשיבה בשלב כלשהו, הרי שבמועד המסירה הודיעה למוסר כי המשיבה אינה קשורה עוד לסוכנות הנסיעות). לא ניתן גם לקבוע, לעמדתי, כי ההמצאה למען שנמסר בכתב הערבות (ומבלי להדרש לשאלה האם זהו מען שנמסר "בהליך", כדרישת התקנה) הינה המצאה כדין, כאשר ידוע למוסר, כאמור, שהמען אינו עוד מענה של המשיבה.

המבקשת מפנה את בית המשפט גם לתקנה 482 העוסקת בהמצאת כתבי בי דין כאשר התובענה היא בעניין עסק או עבודה, אולם עניינה של תקנה זו בנסיבות בהן הנתבע אינו גר באיזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי דין וההמצאה יכול שתהיה למנהל או למורשה המצוי באותו איזור שיפוט. לא זה המצב בענייננו, כאשר מענה הנטען של המשיבה הוא בראשון לציון המצויה, כבית משפט זה, במחוז מרכז.

נוכח כל האמור, לא שוכנעתי במידה הנדרשת כי כתב התביעה הומצא למשיבה כדין ומשכך, לא מצאתי בשלב זה להיעתר לבקשה. תפעל המבקשת להמציא את כתב התביעה לידי המשיבה ובמידת הצורך תגיש כל בקשה משלימה או נוספת כפי שתידרש.